משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אילו הוטל עליי לתכנן את 'מוזיאון קפקא' בפראג הייתי בונה אותו כך: בחדר המבואה תוצב עמדה אוטומטית למכירת כרטיסים ולידה ספסל עץ ארוך. במרחק-מה משניהם תעמוד דלת, מוגפת לעת-עתה. שעות הפתיחה יימסרו על גבי שלט קטן, מבט נוסף בשלט יגלה שציון שעות הפתיחה מחוק או מטושטש. רוכשי הכרטיסים יתיישבו, ולאחר זמן יקומו, אולי יקישו על הדלת, אולי ייצאו משם מבלי לנסות אפילו. איש מהם לא יעלה בדעתו לבקש בחזרה את מאה ושישים הקרונות הצ'כיות ששילם תמורת הכרטיס.

בסופו של דבר מחלחלת ההבנה שמבין כל הצליינים הספרותיים, אין מי שיימצא ראוי לבוא בשעריו של מוזיאון קפקא. אילו היה קפקא דת, אחד הציוויים הראשיים בה היה מורה על אי-איחוד אינהרנטי עם מושא תשוקה כלשהו. הכלל הזה איננו רק מצע לפורמט ספרותי מוצלח, אלא הצעה לאורח חיים של הימנעות - מצד מי ששב וביטל את אירוסיו פעמים רבות מדי, ומצד מי שכתב על אמן תענית, שהימנעותו אמנותו.

אילו היה קפקא דת, ואינני קובעת שאינו דת, הייתה זו דת של יוצרים טוטאליים, אינדיבידואליסטים הכופרים באפשרות של מתיחת חיץ כלשהו בין החיים לבין היצירה. אם בכל זאת נוצר צורך בקו מפריד, סדר העדיפויות ברור – היצירה לפני החיים. אם כך, מה יחולל את היצירה, אם היוצרים מלכתחילה מנוּעי איחוד עם מושא תשוקתם? כמו אצל קפקא, היצירה תתרקם גם מתוך צער האובדן.

כתבי קפקא הם יותר ממקבץ טקסטים ספרותיים מהפכניים לשעתם, מכתבים אישיים טעונים, קטעי יומן רוויים פקפוק עצמי ודו"חות תאונה רשמיים ששרבט לפרנסתו כמשפטן בחברת ביטוח ("מדידה כאמצעי להימנע מתאונות עבודה הנגרמות ע"י מברשות מכאניות"). מכלול היצירה של קפקא מציג תפישת עולם לפיה סביב הנקודה הארכימדית של 'האני' הכול עלול להתערער ואכן הכל מתערער. אין נחמה של ערי מקלט בקורפוס היצירתי של קפקא, רק רגע של הסטה על רצף הקיום השגרתי המוביל לאסון. רגע היקיצה משינה הוא רגע אחד כזה – רגע היקיצה הינו פגיע במיוחד בשל היותו תלוש מהרצף, שהרי הרצף מספק תחושת ביטחון מדומה, המבוססת על אמונה תמימה שמה שהיה הוא שיהיה. "הגלגול" מצביע על כך שכל רגע של התעוררות הוא פוטנציאל ממשי של התערערות; טקסטים אחרים מבססים עוד את חוסר הפשר השיטתי, בצד הידיעה שאי אפשר להילחם כנגד חוסר פשר שיטתי. קפקא מציע לקוראיו מלכודת ללא אמצעי היחלצות. מול עוצמתו המאכלת של חוסר הפשר, אפילו מעשה הירואי כמו הקרבה עצמית הופך לבלתי רלוונטי, כי אי אפשר להילחם בחוסר פשר באמצעות כפיית פשר, זהו מעשה של תיפלות. ההתמודדות האפשרית היחידה היא לסמן את חוסר הפשר ולהצביע עליו.

*

בפועל, הכניסה למוזיאון קפקא כוללת את המרחב התיירותי הרגיל, של עוד בית קפה-עוד חנות מזכרות-ועוד פסל מודרני, המוצב ברחבת הכניסה על מנת להקנות למקום את המיתוג הוויזואלי-אינטלקטואלי הנחוץ. רק האות K מאותתת ממרחק לעולים לרגל, הנה הגעתם, אות שהיא כמעט סימן מסחרי רשום. קשה לחשוב על אות יחידה נוספת שמשויכת באופן מובהק כל כך, והנה עוד יסוד משותף שמחבר בין קפקא לאלוהים.

מוזיאון הוא אתר שתכליתו ייצוג. מתפקידו לארגן את המכלול קפקא תחת קורת גג אחת, לפי מפתח נושאי ברור: משפחה, ילדות, פרנסה, יצירה ספרותית, חבורת ייחוס, קשרים רומנטיים וסעיף שונות שמכסה את כל השאר (האפיזודה המשונה ההיא עם התיאטרון האידי). המוזיאון הוא גם עידון חילוני של אתר פולחן - ההתייחדות הפומבית עם הטקסטים, השקט הנוקב, עזיבת המקום בתחושה של סיפוק רוחני. כמו בדתות אחרות, גבוה ונמוך משמשים כאן בערבוביה, אלא שעצם התצוגה במוזיאון מעקרת מהביוגרפיה את המימד הסנסציוני, הופכת גם אותו למהוגן בתוקף היותו מוצג במוזיאון.

התכנון הפנימי של מוזיאון קפקא כמעט מעליב. קירות שחורים, קורות עץ גושני, מוסיקה דיסהרמונית המזגזגת בין מסדרונות זוויתיים. מאחורי מחיצת זכוכית מתרומם גרם מדרגות סלילי שמוביל לשום מקום. המתכננים ניסו להשרות על באי המקום תחושת מועקה דחוסה ודיסאורינטציה.  מסתבר שקל באופן בלתי נסבל לתת ביטוי פיזי למושג "קפקאי",  ועוד יותר קל ליפול לתוך פשטנות "חווייתית" מסוג דיסני-קפקא.  

לאחר קניית הכרטיס, מצביעה המוכרת על גרם מדרגות רחב שמצוי מאחוריה - המעבר מהמציאות החיצונית לתוך עולם פנימי מסויט נעשה באמצעות גרם מדרגות הולך וצר המוביל לאזור התצוגה. בסיפורים שטווה קפקא רגע האימה הגדול ביותר הוא אותו רגע מעבר, בו נסדקת שכבת הנורמאליות הדקיקה שמכסה על קיום כאוטי, מפץ קטן שמחריב את הכללים הישנים ומתוכו מתהווה עולם חדש.

במוזיאון, רצועת המעבר היא שטח הפקר, לא קפקא ולא-לא קפקא – עדיין אין מוצגים, רק אי וודאות מעיקה שמצטברת מדרגה אחר מדרגה.

אין טעם להכביר מילים על התצוגה עצמה. המוצגים צפויים. מרגש להציץ בכתב היד המקורי של 'מכתב לאבא': המחיקות מועטות, כתב היד זרוע צלבים (האות t  בכתב ידו) המקנים לו מראה של שדה קטל. בולטים כתמי הדיו שמתפשטים בשל הולכה הדוקה מדי של העט על הנייר. חלק מהמסמכים מוצגים בתוך מגירות שלופות, המאורגנות במסדרון ארוך דמוי ארכיון. רוב המגירות סגורות. על אחת כתוב "K", על אחרת "קרל רוסמן" וכו'. אלא שאותן מגירות סגורות, שחורות החזית, מזכירות גם חדר מתים בבית חולים, או חלל קבורה בקומות.

לא אהבתי את זעקת העורב הפולחת את חלל התצוגה בתדירות זו או אחרת (קפקא בצ'כית=עורב שחור), קריאת העורב היא יותר היצ'קוק מקפקא. ריגוש ווקאלי זול? בדיחה סרת טעם? קוריוז המעיד בעיקר על חוסר האיפוק של הוועדה המארגנת. אמנם הסמל של הפירמה המסחרית של אבא-הרמן קפקא מציג עורב על ענף, וקפקא באותו מכתב מפורסם מציין במפורש את המימד הפיזי המסרס של האב, בדמות עורב שחור דורסני - ובכל זאת קריאת העורב סינתטית מדי. כזכור, בפרשת נוח והמבול משלח נוח לראשונה את העורב מהתיבה לבדוק אם כבר נחשפה  יבשה. העורב נכשל במילוי המשימה, או בלשון התנ"ך 'וייצא יצוא ושוב'. אולי במבט לאחור דווקא העורב הזה, המסתחרר סביב עצמו, כושל בשליחותו ולא מוצא מקום עגינה בטוח, הוא ייצוג קפקאי גולמי לא רע בכלל.

אהבתי מאד את תצוגת הרישומים/איורים של קפקא. אני מניחה שאהבת הרישום שלי צפויה, שהרי רישום לציור הוא כמו סיפור קצר לרומאן. לגרפיקה של קפקא אקדיש פוסט נפרד, בינתיים טעימה:

מילה על המבקרים במוזיאון – ברובם סטודנטים המגיעים בקבוצות קטנות, שלשות ורביעיות. קבוצה בולטת אחרת היא של גברים על סף גיל העמידה, המגיעים בדרך כלל בגפם. הצחיקה אותי סטודנטית אחת חתולית, שניסתה להתרפק על בן זוגה מול אחד מחלונות התצוגה הקודרים. צפיתי בסיפוק באופן בו אותו סטודנט הרחיק את המתרפקת על גיפופיה – אין ספק שמוזיאון קפקא אינו מופיע בראש רשימת האתרים בפראג שמספקים השראה לרומנטיקנים.

 המבקר במוזיאון זה הוא מבקר מעריץ אך חשדן. מצאתי עצמי עסוקה לא רק בתצוגה עצמה אלא גם בגבולות הייצוג, שכן האירוניה הקפקאית נמצאת במיטבה דווקא במקומות בהם התצוגה 'מתקלקלת' – האם כתמי הרטיבות שנוצרו תחת נקודת מיזוג האוויר (עד כדי כיסוי חלקי של צילומי בית קפקא בשכבת אבנית עכורה) הם כתמי רטיבות אותנטיים, או תעלול עיצובי? כך גם לגבי הנורה השרופה בחלון התצוגה של ג'ולי, באגף האהובות, החלון המוחשך נוכח בתצוגה כאובייקט בלתי שמיש. האם זה מכוון?

הקורא המצוי בחומר אינו יכול שלא לתהות אם הקלקולים הללו הם חלק מהשואו.

לא פחות אירונית היא הבחירה בשפות התצוגה, צ'כית ואנגלית. אינני יודעת מה מידת השליטה של קפקא בשפה האנגלית, אך מן הידועות שהצ'כית שלו הייתה עילגת למדי. משעשעת המחשבה שאילו ביקר קפקא במוזיאון המוקדש לו סביר שהיה מתקשה לקרוא את ההסבר הנלווה.

לעומת הכניסה ההדרגתית פנימה, דווקא היציאה מהתצוגה היא חדה ופתאומית - המבקר כמו נתלש באחת מעולם החושך של קפקא ומושלך חזרה אל המציאות הבוהקת. הקטיעה הפתאומית מזכירה את יצירותיו נטולות הסיום של קפקא - כשחוסר הפשר שיטתי, גם הקץ חייב להיות שרירותי.

 ...גם בבמחשבה שניה