משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מסתבר שתעשיית הממורביליה של השואה משגשגת בebay. אולי אין להתפלא על כך, כשבעידן הקפיטליזם הגלובאלי הקשר הנפוץ ביותר בין שני בני-אדם ( למעט קשר דם) הוא קשר במתכונת ספק/צרכן.

 במוזיאון חיפה מוצגת בימים אלו התערוכה ”חיי מדף”, כחלק מאשכול תערוכות הבוחן היבטים שונים של יצר האספנות המקנן בחלקנו. רגש, זיכרון, מתיקות נוסטלגית, חמיצות הזמן החולף - ומעל כל אלה נוכחת מאד תשוקת הבעלות, לעיתים על גבול האובססיה.

 ”חיי מדף”  מתמקדת באמנים-אספנים, אשר הדחף האספני אצלם הוא רכיב משמעותי בדרך הביטוי האמנותית שסיגלו לעצמם. אחת העבודות המעניינות בתערוכה היא של  ארז ישראלי:  אוסף ה־eBay שלי#1  ישראלי מציג אוסף מזכרות-שואה, כשהמשותף לכל הפריטים באוסף הוא העובדה שכולם נרכשו באתר ebay. לצד הפריטים, חלקם אותנטיים וחלקם מזוייפים (דהיינו חיקויים שנוצרו מלכתחילה על מנת להימכר בתעשיית הממורביליה של השואה) - הניח ישראלי גם את תעודות הרכישה,  כחלק אינטגרלי מגוף התצוגה. על פניו, העבודה מחקה במדוייק מוצג במוזיאון היסטורי; אבל כשהמקור והזיוף נוכחים זה לצד זה, ולידם תעודת רכישה המעידה ששניהם נרכשו בebay, מבינים שהיצירה הזו הרבה יותר מורכבת מכפי שנדמה מלכתחילה, ועניינה לא רק תיעוד והנצחה, אלא מבט עמוק יותר על המפגש בין ייצוג הסטורי לייצוג כלכלי.

בעקבות האוסף של ארז ישראלי גלשתי גם אני לebay וניסיתי להתחקות אחר עקרונות שיח השואה המסחרי שהתגבש באתר. לכאורה, אין קצוות מנוגדים יותר – אבל מסתבר שיש מי שאינם נרתעים מלעשות מזה כסף. בעיקר עניין אותי לבדוק את השיח השיווקי שנוצר סביב המוצרים הללו, כלומר באיזו לשון בוחרים המוכרים לעטוף את המוצרים המוצעים למכירה; האם יש רמזים לאי-נוחות כלשהיא? רגשות אשם? התנצלות בחצי פה על עצם המעמד? או שהשיח לחלוטין עיסקי וענייני? האם נוצר ז’רגון מיוחד המבדיל בין מסחר במוצרי שואה לשאר מוצרי הצריכה באתר? מה דומיננטי יותר – הפן ההיסטורי או הפן המסחרי? האם הרטוריקה של המוכרים מאופקת? האם הם מהללים ומשבחים את הסחורה?

באתרי מסחר אלקטרוני הזמן הוא תמיד זמן הווה, זמן הקנייה: המוצר  זמין לקנייה ברגע זה, אך יתכן שברגע הבא קונה אחר יחטוף אותו מתחת לאפך. כמו בכל אתר מכירות פומביות ברשת, מרגע הכניסה לאתר דוחקים בך לקנות, ולשם כך מופעלים אמצעים שונים של לחץ פסיכולוגי - למשל, ספירה (מודגשת באדום) לאחור של הזמן שנותר עד לפקיעת תוקף ההצעה, או הצגת הצעות קנייה אחרות שכבר נקלטו. כותרות פתייניות מנסות לגרות משוטטים מזדמנים להתעניין במוצרים נוספים, ובכך להעלות את זמן השהייה באתר. כשהצעת הקנייה מתקבלת, “חוויית הקנייה” מעוצבת כך שהיא מקנה לרוכש תחושת הישג.   אנו רגילים לכך שסוחר ממולחים משבחים את טיב התוצרת, אבל זה מקאברי לגמרי לבחון את כל הפרמטרים הללו במונחים של  שואה לצרכן.  לא נחסכת מאיתנו  גם שפת הסימנים של המכירה - הסכום המבוקש לעולם לא יהיה סכום עגול, תמיד במרחק פעוט ממנו, כזה היוצר מראית עין של מציאה שכדאי למהר ולחטוף. מה נאמר ומה נדבר – מוזלמנים במבצע, 70 ליברות ב7.99 בלבד – ולצידם, כפי שניתן להבחין בצילום, וגם זה מופרך לחלוטין – מופיע עיטור המשבח את אמינותו המסחרית של המוכר, בבחינת ‘בית העסק הנבחר’.

בסוף חודש פברואר, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, בחרתי להתמקד בשני פריטים מתוך שלל המזכרות המווצעות. הראשון, סרט זרוע של קאפו, הוצע על ידי מוכר שכינויו blotterguy, והצצה מהירה בדוכן הebay שלו העלתה  מבחר מגוון של פריטים משנים עברו , לאו דווקא בדגש יהודי או שואתי.

הפריט בו התעניינתי הוצע במחיר התחלתי של 59$ והוצג במילים הבאות (בתרגום חופשי):

“מתוך אוסף היודאייקה הפרטי שלי,  פריט קאפו נדיר משנות הארבעים, סרט זרוע ממלה”ע ה-2 ועליו מגן דוד. סרטי זיהוי אלו נענדו על ידי אסירי מחנה יהודים, ששיתפו פעולה עם הנאצים ושירתו כמשטרת-אסירים באושוויץ ובמחנות אחרים, בתמורה למנות מזון מוגדלות ויתרונות נוספים. זוהי תזכורת אכזרית של השואה, סמל שמדבר בעד עצמו. אריג הוינטג’ נשמר במצב מצויין. דאגתי לשמור עליו מקופל בתוך אלבום במשך שנים רבות לאחר שנרכש בחנות עתיקות בסן פרנסיסקו, שבעליה היו ניצולי שואה. הכרחי  להעביר פריט זה הלאה, על מנת שהדורות הבאים לא ישכחו לעולם. תודה לכם. אין החזרות.”

מרתק להיווכח כיצד מלהטט המוכר בין השיח ההסטורי הטעון לבין שיח סוחרים ממולח, מתובל בשיח אישי-ריגשי (‘דאגתי לשמור עליו’,) ומוסרי (הציווי לא נשכח) בלי למצמץ בכלל. כמו כן דואג המוכר שנדע שהוא לא הראשון שהציע את הפריט הזה למכירה, הוא עצמו רכש אותו בחנות שבעליה היו ניצולי שואה, משמע מעשה המכירה כשר, לגיטימי.

(מודה שחייכתי לנוכח השימוש במושג וינטג’ בהקשר של סרט קאפו. מקאברי לגמרי. הפריט גם נקי מדי, מושלם מדי. על כך בהמשך).

חלפו מס’ ימים והמוצר נמכר. דף המוצר עודנו קיים באתר, אך תכניו שונו – בראש הדף מוצגת כעת רשימת פריטים מומלצת למתעניינים המאוכזבים -  פיקששת? לא נורא. בוא תראה מה עוד יש לנו להציע לך – והפריט עצמו נדחק מטה, לאחר שמילא את ייעודו ונמכר.

כדי לבחון את פרטי העיסקה שנעשתה יש לגלול את הדף : מסתבר שקרוב למאה אנשים צפו בדף הפריט, אחד מהם רכש אותו במחיר 61$. הרוכש קיבל בונוס – הובלה חינם.

הפריט השני שעורר את תשומת ליבי :

המחיר ההתחלתי המבוקש עמד על 1,800$, אך המוכר לא הצליח למצוא קונה בסכום הזה, ולאחר שמועד המכירה פקע ירד המחיר ל1,500$. בכותרת של דף המוצר, הפריט הוגדר כ”פריט מקורי, נדיר מאד, ממחנה הריכוז אושוויץ”, זהו תיאור כללי מאד ולא בכדי. כמובן שהכיתוב I.G.FARBEN מסגיר פחות או יותר במה מדובר, אך רק בתיאור המפורט, המופיע בתחתית הדף, חושף המוכר את יתר הפרטים. מעבר לתיאור עצמו, כדאי לשים לב לבחירה האסתטית שנעשתה, וכוללת שימוש בפונט מוגדל ובצבעים צעקניים. כך נכתב:

“למכירה פריט נאצי גרמני ממחנה הריכוז אושוויץ  אריזה של I.G.FARBEN – אני מנחש שהפריט שימש לאריזה של קופסה או מיכל המכילים ציקלון B, כימיקלים אחרים, תחמושת או דברים אחרים???) - מקורי ב%100 במצב מעולה.

מידות: אורך 63 אינץ’, רוחב 43 אינץ’ - ניתן להתבונן בצילומים המצורפים.

לפריט זה יש חבלים קטנים בצדדים ומערכת נעילה משולשת בצד התחתון והעליון. אין חורים או פגמים אחרים במוצר, למעט כתם קטן בתחתית, אותו ניתן לראות בתמונה.

שאלות נא לשלוח באימייל

קונים רציניים בלבד, בבקשה!!!

הפריט ישוגר יומיים לאחר גביית התשלום, כולל אפשרות מעקב!!!

תשלום paypal תוך שני ימי עסקים!!!

הפריט יימכר כפי שהוא – כמצורף בתמונה – אין החזרות!!!

אמינות עסקית – 100% שביעות רצון מובטחת! תודה לכם! ”

כמובן שהלקוח הפוטנציאלי של פריט כזה שונה מאד מהלקוח הפוטנציאלי של הפריט הקודם. הפריט הזה אפוף הילה של סודיות מוקפדת – אף מילה על כיצד הגיע הפריט לידיו של המוכר, נימת התיאור לקונית, ההבטחה המיסתורית לענות על כל שאלה במייל, העובדה שהמוצר הזה הוא המוצר היחיד שאותו אדם מעמיד כרגע למכירה:  השיח המסחרי הוא הדומיננטי במקרה זה.

מי הם האנשים שקונים את הפריטים הללו? בפורום הנצחה בתפוז, בשירשור מזועזע שעסק במכירת פד לעכבר ועליו תמונת ילדים מגטו ורשה (באתר ebay) -  כתבה מישהי את התגובה הבאה (השיבושים במקור):

“יש אפשרות להתייחס לעניין גם שמישור אחר. נכון שצריך שיהיו גבולות ונכון שהיה עדיף אם אנשים לא היו עושים כסף מחפצים של השואה, יחד אם זאת אני מוכרחה לומר, שכבת לניצול שואה, שאמו, אביו ואחיו נרצחו בשואה, ואני שמתעסקת בנושא השואה כחלק אינטגרלי מחיי, הייתי מאד רואה שיהיה לי פריט כזה. ואני גם מעדיפה שפריט כזה יהיה ברשותי ולא סתם ישכב איפשהו. יש לי רגשות מאד חזקים לכל נושר השואה, וכן, הייתי מעוניינת שיהיה לי פריט כזה (במיוחד עכשיו לאחר שאבי נפטר), פריט “משם”, פריט שיוכל באופן סימבולי בלבד “לקרב” אותי “לשם”. מה שאני אומרת, שיש עוד דרכים להסתכל על הדברים, ונכון שהייתי מעדיפה “שיפול” בחלקי פריט כזה בדרך אחרת ולא במכירה באינטרנט, אבל מכייון שהיום הכל פרוץ, צריך גם לדעת איך להתנכל אם הדברים בצורה נכונה. ועדיף שיקנו את הפריטים האחלה יהודים שאיכפת להם, מאשר נאצים וניאו נאצים למינהם.”

וכדאי אולי להתעכב רגע על תעשיית זיוף ממורביליית השואה.

כפי שכבר נאמר, הזיוף מעיד בעיקר על הביקוש הרב שיש לפריטים אלו. אך יש למעשה הזיוף גם השלכות נוספות, לא רק מסחריות - למשל, חשיפת פס ייצור סיני של הטלאי הצהוב תחזק את טענת מכחישי השואה ששואת יהודי אירופה היא זיוף מתמשך ועצום, קונספירציה יהודית. עובדה.

הזיופים עד כדי כך פוגעים בפרנסה של בעלי המוצרים האותנטיים, שאחד מהם טרח וכתב מדריך צרכני מפורט – ובו הנחיות לזיהוי פריט שואה מזוייף. המדריך ארוך וכולל שפע תמונות להדגמה. בין השאר מוצע לבדוק  האם הפריט נראה חדש מדי, או מרופט ובלוי? האם המוכר העלה לאתר היצע גדול מדי של פריטים דומים? האם תבנית ה”כתמים” על המוצרים השונים נראית דומה מדי? אין ספק שבהקשר של מוצרי שואה, השיח הצרכני השגור (היזהרו מחיקויים!) הוא שיח טעון במיוחד.

אני מודה שהצפייה בחפצים הללו, כפריטים המוצעים למכירה לכל דורש, מעוררת בי אי נוחות רבה. כשמחילים את השיגרה הצורנית של אתרי מסחר אלקטרוני על ליין מוצרי שואה, התוצאה בהכרח מעוררת פלצות – ליד צילום אותנטי של ערימת גופות, לא יירתעו מלציין ש”המוצר במצב טוב”, וזה בלתי נתפש. הייצוג ההסטורי מתנגש בייצוג המסחרי, והתוצאה טראומטית, שפת כלאיים משונה, מפלצתית. נדמה לי ששארית הפליטה נטתה להסתיר חפצים שמשוייכים ל’שם’ במובהק, כחלק ממסע ההשתקה והסוד. צרייך להבחין בין מזכרות שואה לבין  פריטי יודאיקה מלפני המלחמה - שבדרך-לא-דרך שרדו את ימי התופת, ומספרים סיפור מופלא של הישרדות.  חנוכיות, פמוטי שבת, גביעי קידוש - פריטים מהסוג הזה הוצגו בגאווה בסלון הביתי, כמרכיב מכונן  בסיפור ההצלה המשפחתי, וכמטפורה של ניצחון הניצולים. לפריטים אלו מוקדש מקום של כבוד בכל עבודת ‘שורשים’,  אבל טלאי צהוב? מדי אסירים? אם החפצים הללו אכן נשמרו, קרוב לוודאי שנטמנו עמוק עמוק בארונות. בשנים האחרונותו, כשהדור ההוא הולך ופוחת, חפצי-הרפאים הללו מתחילים לצוץ, ומכל המקומות נבחרו להיות מוצגים בויטרינה הגלובאלית. לא קל לצפות בהמרה של ערך ריגשי לכדי ערך נקוב; איך אפשר בכלל לתמחר חפץ כזה? 

במושגים של היצע וביקוש (“פריט נדיר!”) - הזיכרון ההיסטורי מוצג כגבב אאוטלטים אקראי. מנוע החיפוש מוסר באותה מידה של נכונות מידע על ממורביליית קרבנות יחד עם ממורביליית מרצחים.  ואולי זו עוד מטאפורה מושלמת לכאוס הפוסטמודרני.

עוד על החיבור הבעייתי בין אתר ebay לשואה  ניתן לקרוא כאן: “מכתב אישי מדכאו, לכל המרבה במחיר”

...גם בבמחשבה שניה