משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

צפיתי בסרט "פעם הייתי" כבר לפני שבועות אחדים ונהניתי מאד. מה שאני בעיקר זוכרת ממנו (מעבר לכשרון המשחק של אדיר מילר ומיה דגן, מעבר לפוטוגניות היוצאת מן הכלל של נופי העיר חיפה, מעבר לנטייה המעט מביכה שלי להתרפק על כל מה שנוסטלגי) זו התחושה המצויינת שהרגשתי כשהסרט נגמר. התמלאתי אהבת-חינם לא מוסברת כלפי כל מה שאנושי, ובשל כך חוויתי התעלות כמעט אופורית, תחושה משונה ומצחיקה, זרה מאד למיזנטרופיה המלנכולית שעוטפת אותי בדרך כלל. מכיוון שאני אדם ביקורתי בסך הכל, היה איזה גוון של חוסר נוחות לנוכח הקטרזיס ההוליבודי שחוויתי,  אבל לא ידעתי להצביע באופן קונקרטי על מה שהפריע לי, לא ידעתי להניח את האצבע על מוקד הזיוף. ניסיתי להתעודד במחשבה שהסרט נטול הפי-אנד ולכן תחושת השחרור בסוף היא אותנטית ולא סינתטית. לכאורה. 

הבוקר קרו שני דברים: קיבלתי מייל נזעם ממישהו ששלחתי לראות את הסרט – הוא גדל בחיפה בשנים הרלוונטיות, חשבתי שהסרט ידבר אליו, טעיתי - "לא שאין בסרט הזה כמה רגעים מצחיקים, לא שאין בו כמה צילומים יפים, אבל הטעם הכללי הוא די מגעיל" - וקיבלתי הסבר ארוך ומפורט מדוע הסרט מזוייף עד העצם, דמות אחר דמות, סצינה אחר סצינה. השורה התחתונה הייתה שהדמויות והאירועים 'ספרותיים' מדי, שהעלילה מודבקת ורחוקה מלשקף מציאות מוכרת - נו כן, אמרתי לעצמי, אז מה, הרי מותר לרמות בשם האמנות ואפילו רצוי, כל עוד זה נעשה בסטייל ומתוך הקפדה על הגיון פנימי. במקביל ובמקרה, גם התחלתי לקרוא  מסה מרתקת של יצחק לאור ב'מטעם' החדש, חוברת מס' 23, "בין 'מציצים' לקומדיה של חנוך לוין", ובאמצעותה הצלחתי להבין מה באמת הפריע לי בסרט "פעם הייתי": זה לא היה חוסר האמינות העלילתי של התסריט - מנקודת מבט של נער מתבגר בהחלט ייתכן ז'אנר שעיקרו ריאליזם מפונטז,  לא חסרות דוגמאות.  זה לא חוסר האמינות העלילתי שהפריע, הו לא.

(תחילה אתמקד בקטע הרלוונטי מתוך המסה, ומאוחר יותר אחזור לסרטו של אבי נשר).

המסה של לאור ב'מטעם' לקוחה כנראה מתוך  איננה לקוחה מתוך המונוגרפיה המסקרנת על חנוך לוין שיצאה לפני כשבוע בהוצ' הקיבוץ המאוחד, ובה קורא לאור "את מכלול יצירתו של לוין באמצעות תורת הספרות, הגל, ניטשה ופרויד, מהם הושפע המחזאי, והוא מעמיק את הניתוח בעזרת הכתיבה התיאורטית של לאקאן, ז'יז'ק, דלז והוגים אחרים בני זמננו." בפתח המסה לאור עסוק בסרט 'מציצים', דווקא, כקומדיה מקומית המתרחשת בזירה האדיפאלית, בניגוד לקומדיה הלווינית שזירת התרחשותה היא פרה-אדיפאלית, כלומר 'האחר הגדול' בה הוא אישה, 'אדון ממין נקבה'.

לאור מציג  את הקומדיה 'מציצים' כסרט פולחן, "ובניגוד לסרטי פולחן אחרים, יש בה משהו לא קל, אפילו מכאיב, לירי." לאור מתאר את 'מציצים' כקומדיה אדיפאלית אותה הוא קורא דרך הפילוסופיה ההגליאנית בחיבור "הפנומנולוגיה של הרוח", ודרך הדיון בקומי של הוגה ששמה אלנקה זופאנצ'יץ'. לא אתעכב על כך, מי שרוצה שידוג את המאמר, השורה התחתונה הרלוונטית של לאור מציינת שמציצים עוסק ב'נפילה ובקימה מחדש של האדון'. 'מציצים', לדבריו, היא קומדיה שמרנית כוזבת, שבדומה לסיטקום הוליבודי שיגרתי מסתיימת בתחושה ש"תמיד הכל מסתדר כך שאנחנו נמלאים אהבה לכולם, לעצמנו, למוסד המשפחה הנערץ."  בינגו. זה בדיוק מה שהרגשתי כשיצאתי מהסרט של אבי נשר. ההסבר לכך, מפרט לאור בעקבות זופאנצ'יץ', הוא ש"בקומדיות שמרניות וכוזבות (ההדגשות שלי) - הקונקרטי (למשל 'חולשות אנוש') נשאר חיצוני לאוניברסלי, ומזמין אותנו להכיר ולקבל אותו כבן-זוג בלתי נפרד שלו. האדון נשאר אדון מכובד, אף על פי שצחקנו עליו. הפרדיגמה היא כזאת: אריסטוקרט (או מלך, או שופט, או כומר, או כל דמות אחרת בעלת סטטוס סימבולי) הוא גם אדם (והוא נוחר, אומרת זופנצ'יץ', מפליץ, מחליק והוא נתון לאותם חוקים פיזיקליים כמו בני תמותה אחרים). כל לכלוך הדבק באדון אינו אלא דבר אנושי שניתן להסרה, ועל כן הוא נסלח. הוא שייך ל'רוע הכרחי'. באמצעות האספקט ה'אנושי', הפרדיגמה מציעה לקהל להזדהות עם האציל כאידיאל האני, כך שהמהלך שב וכופה את אידיאל האני. זוהי הקומדיה הכוזבת (...) בניגוד לכך, בקומדיה האמיתית, אומרת זופנצ'יץ', הגוף הקונקרטי של האציל, זה הנופל שוב ושוב לתוך השלולית של החולשה האנושית, אינו סתם גוף אמפירי הנשכב בבוץ, כי נשכבת איתו גם האמונה ב'אציליותו'. זהו המושא הקומי האמיתי. בקומדיה כזו, תהליך ההזדהות עם התכונה החלקית הוא תמיד גם תהליך של אי הזדהות. האריסטוקרט איננו 'גם' אדם רגיל. הוא אדם רגיל  כ א ר י ס ט ו ק ר ט.  לשון אחר, הקומדיה האמיתית על פי זופאנצ'יץ' היא ז'אנר דמוקרטי מעצם טיבו."

משם, בהתייחסות לחנוך לוין, מסביר לאור מדוע בקומדיה הלווינית (בניגוד ל'מציצים' או לקומדיות הוליבודיות) האדון אף פעם לא נופל, אלא רק העבד, ו- "המקום המובהק ביותר לניצחון העבד על האדון הוא עמידתו במלוא יופיו הבימתי, במלוא כוחו ה'לידנטלי'. איננו יכולים להיפרד ממנו. אנחנו מחכים שישוב ויהיה עימנו, מול האישה הגדולה, בכל קומדיה, ישוב וינסה להיות מאושר בעולם שאינו מבטיח באמת שום סיכוי. זיכרו את השופט למקה מ'הרטיטי את ליבי', וחישבו על הנפילה והקימה. לא האדון הוא המונח בבוץ ותיכף יקום, אלא העבד, ומשום שהוא קם, אנחנו מנצחים."

אם כן, אחרי שלמדנו להפריד בין קומדיות שמרניות כוזבות שמפזרות חומר משמר על כל מה שנתפש כ'מכובד', לבין קומדיות של אמת שמפרקות את המכובדות הזאת -  אני  חוזרת ל'פעם הייתי' - לכאורה, הסרט הזה מכיל מיקבץ לוזרים שיכולים להצטייר במבט שיטחי כחברת עבדים הגליאנית - מקבץ אנשי שוליים חלכאים ונדכאים, ניצולי שואה, גמדים, נשים מסוייטות, גברים ערירים (מעניין בהקשר הזה לציין את דרור קרן, שחקן חנוך לויני מובהק, שמגלם בסרט דמות של ארכי-נבל לוזר ומצייד אותה בארסנל מחוות 'לויניות' ). העניין הוא שאבי נשר מצליח לקיים את העליבות שלהם כעליבות חיצונית בלבד, אך ורק כמבט חיצוני על עליבות, כסלוגן. אין במהותם שום דבר עלוב, מלא קלון או מתרפס, ולכן הם בלתי ניתנים להשפלה. הדמויות של נשר הם אדונים במסווה של עבדים, ולכן אפילו התבוסה שלהם היא לא תבוסה הירואית כמו אצל חנוך לוין, אלא מחיקה. הם לא באמת נופלים, הם מועלמים, איננו חוזים ישירות במפלתם אלא מדחיקים אותה (לאחר שדווחנו עליה ע"י המספר) כי התסריט עצמו מדחיק את המפלה הזאת. זהו מקור הזיוף בסרט - לא עלילה בלתי אפשרית ומופרכת, אלא קומדיה שמרנית כוזבת שמתחפשת לקומדיה של אמת.