משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כתבתי [בתגובות לרשימה הקודמת] שאני עסוקה בניסיון לפענח את האין-עלילה של הטקסטים של תרצה אתר בקובץ הפרוזה "פתאום כבו כל האורות". נדמה לי שיש משמעות רבה לעובדה הביוגרפית שאתר באה לכתיבה משירה ולא מפרוזה - משוררים משוחררים מחובת עלילה. הטקסטים של אתר טעונים, אבל לא קורה בהם הרבה. אחד הסיפורים היפים בקובץ, ששמו 'אליפסה אדומה', נפתח במשפט 'לינדה ירדה אלי לבקש חצי כוס חלב.' למשפט הפתיחה הזה יש ניגון קארברי. גם ריימונד קארבר התחיל כמשורר, הסיפורים שכתב באו מאוחר יותר. ההשוואה לא מופרכת  בכלל - הפרוזה של קארבר יומיומית, גם אצלו לא קורה הרבה; הסיפורים שלו מתחילים אחרי שהדרמה הגדולה כבר הסתיימה. אנסה להסביר את מנגנון הכתיבה של קארבר באמצעות דוגמה מכאנית מעט, של ספינה שמפליגה בים. מאחורי הספינה המפליגה מסתמן נתיב של מים נעים. המים הללו זוכרים את תנועת האניה ולמשך פרק זמן נוסף מניעים אדוות, למרות שהאניה שמחוללת את התנועה כבר איננה שם. אנרגיית התנועה של המים הללו שנותרו מאחור, היא האנרגיה שמפעילה את הסיפורים של קארבר. הדרמה הקטנה שמתרחשת מול עינינו היא היטל של הדרמה הגדולה שנמצאת ברקע אבל אינה הנושא הישיר של הטקסט [בזמן האחרון אני חוזרת לסיפורים של קארבר. שוב]. למשל, בסיפור 'אף אחד לא אמר שום דבר', מסופר על ילד אחד שמתחזה לחולה ונשאר בבית. אותו ילד מתחמק מללכת לבית הספר, הוא מעדיף לצאת לדוג. בסיפור לא נרשמות יותר מדי התרחשויות, בסופו של יום הוא מצליח ללכוד דג נהרות חריג בגודלו ומכוער. אבל התנועה שמחוללת את הדרמה בסיפור הזה, הספינה שהפליגה ונעלמה כבר, נמצאת כולה במשפט הפותח -

"יכולתי לשמוע אותם שם במטבח. לא יכולתי לשמוע מה הם אומרים, אבל היה ביניהם ויכוח. אחר-כך נעשה שקט והיא התחילה לבכות."

השקט הזה נמשך ונמשך. זה שקט ששולט בסיפור ביד רמה, עוד מתוך הכותרת, "אף אחד לא אמר שום דבר." המריבה בין ההורים ומערכת היחסים הזוגית לא זוכה ליותר מדי התייחסות בגוף הסיפור, כוונתי לתיאור האירועים מעבר למה שנמסר בפיסקאות הפתיחה: "היא אמרה לי עוד קודם שהוא רוצה להרוס את המשפחה. אני לא רציתי להקשיב." הסיפור הזה מתרחש כולו בסביבת השתיקה הזאת, סיפור שותק ואולי מושתק. יחד עם זאת, די במידע המינימלי שקיבלנו כדי לחולל תנועה סיפורית רחבה. החרב הזאת, של משפחה על סף פירוק, תלויה מעל לסיפור ונכונה ליפול פנימה בכל רגע. אם היא נופלת בסופו של דבר או לא, זה לא באמת משנה. התנועה הגדולה כבר התחוללה, האנרגיה של התנועה הזאת מפעילה את כל התנועות הקטנות של הסיפור שמסופר לנו. למעשה, אנחנו כקוראים לא מעוניינים כל כך בסיפור הקטן שמוגש לנו, אלא בסיפור הגדול שמוסתר מאיתנו, ולכן מהלך הקריאה בטקסטים של קארבר הוא מהלך קריאה שמנסה לחשוף את הסיפור הגדול המוסתר מתוך הסיפור הקטן, הגלוי.

ועכשיו אני חוזרת אל תרצה אתר. גם בסיפורים שלה יש דרמות קטנות, שהן צלליות של דרמות גדולות יותר שנשארות טמונות בתוך הטקסט ולא תמיד יוצאות החוצה. אבל ישראל מדינה קטנה, ואת הדרמה הפרטית של תרצה אתר כולנו מכירים, או חושבים שמכירים. הביוגרפיה של אתר היא התנועה של הספינה הגדולה שמחוללת את הניעות הקטנות (שאותן אנו קוראים) בטקסט. אנחנו לא נדרשים לאקספוזיציה ספרותית, כי אנחנו כבר מכירים את הדמות הזאת - בתוקף הכתיבה בגוף ראשון ובתוקף ההערה של העורכת שהסיפורים מבוססים על אירועים שקרו. אני תוהה איך יקראו הטקסטים הללו על ידי מי שלא מכיר את סיפור חייה של תרצה אתר. האם גם הוא יחוש בעוצמה המערבלת, הנואשת, של המילים שלה. האם העוצמה הזו טבועה בסיפור עצמו, או שהיא חיצונית לו, כמו הביוגרפיה.