משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

האם לספרים יש תאריך תפוגה?

"אין ספק כי ספַרי, כמו גופי, גם הם סופם למות יום אחד. אך יש לקבל את הדין ולמות להשלים עם המחשבה שבעוד עשר שנים  אתה עצמך, ובעוד מאה שנה ספריך, לא יהיו עוד. תוחלת נצחית אינה מובטחת ליצירות יותר משהיא מובטחת לבני אדם."

 מתוך הזמן שנמצא, סוף - כתב מרסל פרוסט, תרגמה הלית ישורון, בגיליון 22 של 'מטעם':

נתגלו סימני חיים על המדף

==================

מי שקורא את 'חיי מדף' של נעה ידלין עלול להתרשם שתפקידה העיקרי של ספרות המקור בימינו הוא לספק ערימות חומר גלם לפס הייצור הזללני של מוספי הספרות בעיתונים. אם קרב ההישרדות על מדף הספרים הקדמי הוא ממילא קרב אבוד, הבה נמלא לפחות בדרך כמה עמודים בעיתון, אות וסימן שהיינו פה ועוד איך. כולם היו בניו של ברוך ג'מילי פ"ת פלמ"ח 1948 (זפת על קיר משאבת מים בשער הגיא).

בעולם הפוך שכזה אי אפשר להתכחש לפער הטרגי שבין שלב הכתיבה לשלב השיווק - כל עוד הכותב עסוק במלאכת הכתיבה הוא בבחינת אדון העולמות, אך כשהספר עוזב את מכבש הדפוס ועושה דרכו אל הקוראים, פתאום מתבהרת ההיררכיה האמיתית:  העולם הזה הוא לחלוטין עולם-של-קוראים.

מרמז על כך גם השם המוצלח שנבחר, 'חיי מדף', שליתר ביטחון מנפנף בתאריך התפוגה כבר מעל גבי הכריכה ומראש דואג לשמור על פרופורציות. יחד עם זאת, המוטו היפה של הספר קובע, בלהטוט לשוני מתהפך האופייני לרוח הספר, שספרות היא חיים, לא פחות:

"מסכן, מלאך המוות,

הוא לא יודע לשחק במילים,

לעשות חיים."

(נאום המשורר, ט' כרמי)

עוד נכונו לנו עלילות

===============

הציר העלילתי המרכזי של הספר עוסק בהיעלמותו הפתאומית של און הוכבאום, סגן עורך המוסף הספרותי בעיתון. אני מניחה שקוראי הספר נחלקים לשניים -  המקורבים לביצה הספרותית המקומית קראו ספר אחד. כל האחרים, שאין להם שמץ מי הוא מי, ושעשועי התאמת המפתח למנעול לא מאד מעניינים אותם – כמוני למשל – קראו ספר אחר לגמרי. אלו גם אלו יסכימו שעלילת הספר איננה לב העניין פה, היא רק המצע. לא יותר מעציץ נוח שמאפשר לדמויות שידלין בראה לצמוח וללבלב ולהתבטא בסביבה תומכת.

בעיניי עיקר הספר הוא המבט של הדמויות פנימה והחוצה, ואיזמל האבחנות החד בידיה של הסופרת עובד על זה שעות נוספות. עונג אמיתי.

אתייחס בקצרה לפורמט של רומן מפתח בלשי, לפני שאנטוש את העניין כליל – הספר מציג לקורא תעלומה בלשית (פחות או יותר): אדם נעלם, והעלילה מלווה את מי שמנסה להתחקות על עקבותיו. במקביל, נמצא שהקורא-הכל-יודע עסוק מצידו בפתרון עצמאי של תעלומה נוספת, מטא-תעלומה, וגם הוא מתחקה אחר רמזים (אחרים) שמפוזרים בין השורות. נוצרת כפילות משעשעת. כל מי שמעוניין לקרוא עוד על האספקט הזה של הספר, מוזמן לעבור לסקירה שהתפרסמה ב'הארץ' לפני מספר ימים. 

"כשהגיעו הביתה, אמר לה שהיא צריכה לכתוב"

===============================

אבל אני רוצה לדבר על כתיבה.

כמו במנהטן, בה מלצרות היא הדרך המקובלת להעביר זמן בין אודישן לאודישן, כך בספרה של ידלין חלק לא מבוטל מהדמויות המועסקות במערכת העיתון רואות במשרה זו משרה זמנית בלבד. הדמויות עסוקות בכתיבה ספרותית, חלקן כתבו בעבר ואחרות מפנטזות על כתיבה כזו. ידלין בונה מיקרוקוסמוס של אנשים כותבים, כך שפוטנציאלית, כאשר דמות מתבוננת בדמויות האחרות, היא עושה זאת דרך עיניים של כותב. עבור אדם כותב המבט הוא כלי חשוב, אבל באופן אירוני רוב הדמויות של ידלין מרוכזות בעצמן עד כדי כך, שהמבט שלהן אל עבר הזולת לוקה בעיוורון מלא או חלקי. זהו מבט עקר שלא מסוגל באמת להכיל את הזולת.

 הפער התמידי בין התודעה של הצופה לבין התודעה של הנצפה – אותו חלק שהמבט מחמיץ - הוא המקום בו נכנסת הספרות ומתחילה לעבוד.  ברומאן הפוליפוני של ידלין שפע הקולות מגשר היטב על הפערים הנצחיים שבין התודעה למבט. זו אולי הסיבה העיקרית שאני צורכת ספרות – האפשרות לפלוש באופן לגיטימי אל תודעות שאינן שלי. אחרי שפתרנו את שאלת 'למה קוראים', אפשר להתפנות לשאלה המעניינת לא פחות, 'למה כותבים'.

למה אנחנו כותבים – לעורר אהבה וכבוד וחיבה (וקינאה. בהחלט. קינאת סופרים אפילו זכתה למטבע לשון משלה). מרק יצרים מהביל מהסוג הזה קיים בספר ובשפע. דמויות הגברים הכותבים מציעות ריבוי מודלים – כתיבה  מתוך יצר פרסום, כתיבה מתוך יצר נקמנות, כתיבה מתוך אינרציה, כתיבה מתוך רצון לשאת חן. בספרים שאני קוראת אני תמיד משתדלת לחפש עדויות למנגנון שמחולל את היצירה. בדרך כלל הסופרים נוטים להשמיד את כל הראיות, לסלק את הפיגומים הספרותיים. אבל בסיפור שעוסק באנשים כותבים – הרבה מעבר לעליצות הטבעית בה מתקבל במקומותינו רומן מפתח שלא דופק חשבון – אי אפשר שלא לחפש התייחסות לפלא היצירה שמחוללת את עצמה. (כתיבה על כתיבה).

לשם כך, אתמקד בדמויות הנשיות הכותבות, שקצת נדחקו הצידה בסקירות אחרות שקראתי.

הראשונה היא דגנית המגיהה,  שפירסמה נובלה אחת בשם 'נבולות' (מי שמחפשת כאן לויאליות מגדרית – אין כזאת. הלאה.), גנזה רומן אחד וכותבת את ספרה השלישי.

הדמות השניה היא רותי, מנחת קבוצת תמיכה לנשים הסובלות מעודף משקל שמנות, שהייתה למשך זמן קצר אהובתו של און (הנעלם).

הסיבה שבחרתי להתמקד בשתיהן היא, שבניגוד לדמויות הגבריות בסיפור, שתי הנשים הן כותבות בהתהוות שעדיין לא גיבשו קול. הן מציעות שתי אופציות מנוגדות של חניכה לכתיבה, כתיבה תחת שני נרטיבים – מסע פנימה מול מסע החוצה. האם להתמקד בעולם או להתמקד באני. נכון שהגבולות מטושטשים, ומסע החוצה פעמים רבות הוא טריגר למסע פנימי, אבל ב'חיי מדף' הדיכוטומיה מאד ברורה: דגנית מתפתחת ככותבת-חוקרת, שצדה/מלקטת את החומרים שלה מהסביבה ומבקשת לכתר את הסיפור מנקודת מבט של בלש. בעוד רותי מציעה דגם אחר, בעיניי מופרך ולכן קסום יותר, רותי מצטמצמת אל האני, מזריקה לעצמה נרקיסיזם טהור – היא כותבת אחת עבור קוראת אחת, היא עצמה (כולנו כאלה, בסופו של חשבון, רק שרובנו לא נוטים להתבונן על חיינו באופן הזה, של החיים כסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.).

"לביית את השקר"

==============

אם כן, רותי.

רותי כמהה לצאת מתוך הקיום היומיומי העמום שלה אל חיים אחרים, זוהרים ואקסטטיים יותר. כמעט בנאלי להציג עמדה כזו אחרי אמה בובארי. בכל אופן, רותי בודה לעצמה ביוגרפיה. נכון, ביוגרפיה בדויה עדיין אינה מעשה ספרותי, אבל בדרך כלל הסיבות לבדיון כזה הן מאד קונקרטיות. לא אצל רותי. מה שהופך את המעשה של רותי למעשה ספרותי הוא חוסר התוחלת שלו, הביוגרפיה המומצאת אינה מעניקה לה יתרון כלשהו מלבד האפשרות לטוות סיפור. המעשה של רותי אף קיצוני מזה: בדרך כלל הספרות מחקה את החיים, במקרה של רותי חייה מחקים את הספרות, חייה מדדים בעקבות סיפוריה המומצאים. כך מצאה עצמה, כמעט בדרך אגב, מנחה קבוצות הרזייה אחרי שהכריזה על פרק חיים שלם ובדוי כשמנה שרזתה. השקר החליק לתוך חייה והשתלב בתוכם.

הספרות היא שקר מוסכם, אנחנו יודעים ומשתפים פעולה. בספרות משקרים כדי לספר אמת, קבע מישהו חכם, שכחתי מי. און אומר לרותי שהיא צריכה לכתוב, ולמעשה מציע לה דרך להלבין את כתם תשוקתה לשקרים – לביית את השקרים שלה באמצעות הספרות. הספרות היא מכבסת שקרים, וזו קביעה כמעט אכזרית עבור נשים מסוגה של רותי, שנרתעת כשאון מכנה את הבדיונות שלה בשם שקרים. דא עקא - מרגע שהוכרזה על-ידי און ככותבת, רותי מייד בוגדת בייעודה,  שהוא לכתוב את האני שלה, ופונה לכיוון אחר לגמרי אותו לא אחשוף בשל תועבת ספוילר.

רותי היא הקוראת האידיאלית של עצמה. רק היא מסוגלת להעריך את מארג השקרים שהיא טווה, את הניואנסים, את השקר כמעשה אמנותי. אין הכרח בשקרים שלה, רק היא נהנית מהפערים הקטנים שבין המציאות האחת לבין המציאויות המקבילות שהיא בוראת עבור עצמה, מחיי הבבושקה שלה. מערכת חיים אחת לא מספיקה לה, היא זקוקה לחיים נוספים.

כל עוד לא כתבה, כל עוד התמידה בשקריה – שקרים לא מזיקים – רותי שמרה על אותנטיות. כתבה גם אם פיזית לא ביצעה כל פעולת כתיבה, כי אם ממילא היא כותבת-אחת עבור קוראת-אחת – אין צורך ממשי להעלות את הדברים על הכתב. הבה נודה שבמעשה הכתיבה עצמו יש משום טירחה איומה, ומילים מטבען ממסכות ומתעתעות.

קודם לכן קבעתי שכשרותי מקבלת את האישור החיצוני להיותה כותבת, היא מייד בוגדת בייעוד הזה. במחשבה שניה, אולי אינה בוגדת – אולי הייעוד מתנוון מאליו כי כמה כבר אפשר לכתוב על האני, אולי רק מתוך תמימות אפשר להתמיד בכתיבה על האני. ברגע שמעגל הקוראים מתרחב העמדה הזאת מתנוונת וחייבים להתחיל להתבונן החוצה, רותי חייבת להיות קצת דגנית.

בהערה צדדית לגמרי, מבוססת על ידע אישי, אני יכולה לקבוע שבלוגים מעניקים פתרון לא רע לבעיית הניוון הזאת. לא כל הבלוגים כמובן, רק הטובים שבהם.

והוא לפני סיום

=================

סיום הסיפור תמוה בעיניי. כמו בפרק ממוצע בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית 'ספינת האהבה', כל סיפורי המשנה של הדמויות מגיעים יחד מתנשפים אל קו המזח, מצויידים בצידת-תובנה שתלווה אותם בהמשך חייהם. זה לא הגיוני שכל הדמויות גומרות יחד בגניחה אחידה, משהו כאן מלאכותי מדי, עשוי ספרותי מדי, ואולי זו הקריצה האירונית הסופית של המחברת, כמו צייר שחותם את שמו בפינה, בעיקר כדי לסמן לעצמו שזהו, עכשיו הציור באמת כבר גמור.