לפעמים שיר שאני קוראת מתגלה כשיר-לטווח-ארוך; פעולת הקריאה הראשונית נחשפת בדיעבד כחיבור נפיץ לפתיל השהייה. אין לדעת מה אורכו של הפתיל, עד שהשיר חוזר ומתפוצץ לי בידיים.
לאחרונה זה קרה לי עם שיר של ריימונד קארבר, "תמונות העירום של בונאר".
קראתי אותו לראשונה בתרגומו של עוזי וייל לפני יותר מחמש שנים:
תמונות העירום של בונאר
אשתו. ארבעים שנה הוא צייר אותה.
שוב ושוב. העירום בציור האחרון
אותו עירום צעיר כמו בראשון. אשתו.
כמו שזכר אותה צעירה. כמו שהייתה צעירה.
אשתו באמבטיה שלה. ליד שולחן האיפור
מול מראה. ללא בגדים.
אשתו עם הידיים מתחת לשדיה
מביטה החוצה, על הגן.
השמש שולחת חוֹם וצבע.
כל דבר חי פורח שם.
היא צעירה וסמוקה ונחשקת עד מאוד.
כשהיא מתה, הוא המשיך לצייר עוד קצת.
כמה נופים. ומת.
ונקבר לידה.
אשתו הצעירה.
השיר על בונאר ממוקם בספר עמודים אחדים אחרי השיר "מה שצריך בשביל לצייר", שיר שכתב קארבר על-פי אחד ממכתביו של הצייר פייר אוגוסט רנואר. אני אוהבת יצירות שבוחנות את מעשה היצירה, ובפרט אמנים שמתבוננים במעשה היצירה של אמנים אחרים. שווה להזכיר, בהקשר הזה, את ההתרשמות המופתית של רילקה ממעשה היצירה של סזאן. יצירות מהסוג הזה מעניקות פרספקטיבה עשירה והבנה עמוקה יותר של הליך היצירה, בכך שהן מספקות שיקוף בתוך שיקוף, חלל תהודה נוסף ליצירה מוכרת.
אף על פי כן, אני לא בטוחה שההיבט הארספואטי הוא העניין המרכזי בשירו של קארבר. במוקד השיר, כפי שהבנתי אותו בקריאה ראשונה, נמצאת אידיאליזציה של האהבה הרומנטית הנצחית ושל המוזה הנצחית:
לפנינו פייר ומארת' בונאר, זוג ותיק. אנחנו מכירים את הזוגות הללו, קשישים שנשואים זה לזו תקופת חיים שלמה, נצח קטן. היא מביטה בו באהבה רכה, מכירה את חולשותיו אחת לאחת, מדי פעם סונטת בו בחיבה. הוא מושיט לה פרח בידו המגויידת, ובין פינת-האוכל לסלון אוסף אותה בזרועותיו לריקוד לחי אל לחי. מהמזנון משקיפים עליהם באהדה צילומים כסופי מסגרת של הנכדים.
דומה שבימינו כבר לא מאמינים באהבות שנמשכות תקופת חיים שלמה.
*
פייר בונאר (1867-1947) הוא צייר צרפתי, שנולד בכפר קטן במבואות פאריס למשפחה בורגנית מבוססת. אביו חמור-הסבר, שהחזיק במשרה בכירה במיניסטריון המלחמה, ייעד את בונאר הצעיר ללימודי משפטים, אך בסופו של דבר בתוקף הנסיבות (בונאר נכשל במבחן חשוב ובד בבד זכה בתחרות לציור כרזת שמפניה) השתכנע האב לממן עבור בנו את לימודי האמנות בהם חשק. בונאר הקים יחד עם חבריו ללימודים (אדוארד ויאר הוא הידוע שבהם) את קבוצת נאבי, אמנים שראו עצמם כנביאי הציור החדש. הם הושפעו מההדפס היפני, התרחקו מנטורליזם לטובת המהות הפנימית ההרמונית של הציור כאובייקט צבע שטוח. המומחים לדבר מסווגים את בונאר כאחד מחשובי האימפרסיוניסטים האחרונים, וכמי שסייע להכשיר את הקרקע לקראת הציור המופשט. הציורים שלו מציגים איזו התנשמות של צבע ואור, שמתעכבת על הרגע הביתי, היומיומי, מתוך שלווה אינטימית עמוקה. הציורים לעיתים מטושטשים במכוון, הדמויות המצויירות סובלות לפעמים מעיוות קל, כזה שמשווה ליצירה מימד של חלום או של נים-לא-נים.
כאמור, אחד הנושאים האהובים על בונאר היה אשתו, מארת', כובסת פשוטה ויפהפיה שהפכה לאהבת חייו האחת, אותה שב וצייר באובססיה במשך עשרות שנים. הם נפגשו ב1893 ברחוב בפאריס, כשמאריה בורסי הייתה בת 24, למרות שטענה באזניו שהיא רק בת-עשרה. היא שמרה את שמה האמיתי בסוד, כינתה עצמה מארת' דה מלינגי, שם בעל ניחוח אצילי מזוייף, אך פרטים אלו נודעו לבונאר רק כשלושים שנה אחר כך, כשנשא אותה לאישה ב 1925 והיא בת שישים בקירוב. לאחר נישואיהם החל לצייר את סדרת הציורים הידועה שלו, שמציגה את מארת' שרועה באמבטיה – ציורים הנחשבים לציוריו הטובים ביותר. יש האומרים שאותה מארת' סבלה מאובססיה לניקיון, ויש הטוענים שבילתה שעות ארוכות באמבטיה בהידרותרפיה, שכן טבילה ממושכת באמבט הומלצה על ידי רופאיה לריפוי ממחלות מהן סבלה. כשאובססיה פוגשת באובססיה, היא באמבט, הוא מצייר - באחד המקורות שקראתי נקב המחבר במספר הפנטסטי של 384 ציורי אמבטיה שצייר בונאר את אישתו, לאורך השנים. 'אישה נקייה מאד', העיר.
מארת' בונאר נפטרה ב1942, בת 73 הייתה במותה.
ועדיין, תחת כל האידיליה הזוגית הזאת פעפע אליי עוד משהו, יסוד שלא הצלחתי לעמוד על טיבו אבל חשתי היטב בנוכחותו. ופתאום השבוע, בקריאה חוזרת בשיר, הוא נחשף –
"אשתו. ארבעים שנה הוא צייר אותה.
שוב ושוב. העירום בציור האחרון
אותו עירום צעיר כמו בראשון. אשתו"
השיר של קארבר מתאר למעשה את פשע האהבה המושלם. בונאר צייר את מארת' גבעולית ודקה בשנות העשרים לחייה, וגם כשמלאו לה שלושים. הוא המשיך לצייר אותה כך גם כשמלאו לה ארבעים שנה וירכיה התעבו, וכשמלאו לה חמישים ועורה הידלדל, נפגם ע"י כתמי גיל, נחרש קמטים. אף בגיל שישים ויותר, כששיערה כבר הקריח והיא כולה כמושה וחולנית, עדיין מצטיירת לו מארת' כצעירה בשיא עלומיה. גם על סף מותה הוא מתעקש לצייר אותה "צעירה וסמוקה ונחשקת עד מאוד".
יש שיתמהו מה רע בכך? האהבה של בעלה כלפיה עצומה עד כדי כך שהיא מטייחת את פגמי השנים.
בונאר מקפיא את מארת' בזמן, ובמעשה הזה הופך את המודל שלו ליצור בן-אלמוות. זו גם היא, ובו זמנית גם לא-היא. הכפילות הזאת שמתקיימת בין האישה האמיתית לבין המודל שולחת אותי אל המסה המפורסמת של זיגמונד פרויד, 'המאויים', שם הוא מסתמך על הסיפור 'איש החול' שכתב הופמן, וקובע שהיסוד המאיים בסיפור נעוץ בין השאר בכפילות, בנוכחות הכפיל. גם אוסקר ויילד, בסיפור 'תמונתו של דוריאן גריי', מחזק את התפישה שעצם נוכחותו של הכפיל מנכיחה את המוות.
ובכן, מארת' הונצחה על גבי מאות עבודות, אבל בונאר לא רואה אותה, את אשתו החיה. רק המתים לא משתנים, היצורים החיים הרי משתנים כל הזמן. בונאר רואה רק את העלמה הצעירה שהיא הייתה פעם. יריבתה-צרתה של מארת' הינה היא עצמה, והיא לא יכולה למחות מזיכרונו את רוח הרפאים של נעוריה. כך נמצא שבונאר קובר אותה בצעירותה בעודה בחיים, וממשיך להנציח אותה במסירות לאורך עשרות השנים הבאות, כמו החרוץ שבאבלים.
בונאר מצייר מהזיכרון. מדי פעם הוא שב לציוריו ומניח עליהם שכבה נוספת של צבע, וכעבור זמן-מה עוד שכבה, מתגנב למוזיאונים ולגלריות המציגים את ציוריו כשבכיסיו טמונים צבעים, ובעוד חבריו מסיחים את דעתו של השומר הוא מוסיף ומתקן את ציוריו. שכבות הצבע הרבות מקנות לציור תחושה של התמשכות בזמן. גם כשבונאר מבקש לצייר נוף, הוא לא מציב את כן הציור שלו מול הנוף ומצייר את ההשתקפות המיידית של הסביבה בעיני רוחו. לא. הוא מצלם את הנוף שמולו, מוסיף ורושם הערות על פתקים. רק מאוחר יותר, בסטודיו שלו, ירכיב מכל אלה את היצירה, שכן בונאר, ממש כמו מרסל פרוסט, הנציג הספרותי המובהק של התקופה, הוא אמן-זיכרון.
בהרצאה מפורסמת שנשא רולן בארת ב1978, "שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת..." – שתחילתה התייחסות ליצירה 'בעקבות הזמן האבוד', קובע בארת שהאירוע המכונן בחייו של פרוסט היה מות אימו בשנת 1906 בהיותו בן 35. מות האם "מאלץ את פרוסט ליצור את הצורה החדשה אשר תוכל להכיל את כאבו ולהשגיבו. מה שמאפיין אותה, מעבר לארגון החדש של הזמן (או אי-הארגון, הארגון שלא כפוף לשום היגיון סיפורי או סמלי אלא רק להיגיון של הערות-למחצה), הוא שהמספר שלה – הכותב, מרסל – עומד בעצם לפני הכתיבה, מתכונן לכתוב." (מתוך אחרית דבר שכתב דרור משעני ל'יומן אבל' של רולאן בארת).
המרדף בעקבות הזמן האבוד - בין אם הוא מתבצע באמצעות שכבות הציור הרבות של בונאר, או בעזרת המשפטים הארוכים-ארוכים של פרוסט - מה שטראגי בכל המרדף הזה, בעיניי לפחות, זו התמסרותו המוחלטת של בונאר לנחמה שבזיכרון בעוד אשתו עדיין חיה ורוחצת לצידו.
*
("היה חיסול חשבונות גדול")
עד כאן בונאר. בחזרה לקארבר. שאלה מעניינת היא מה פתאום כותב קארבר שיר כזה. מה הצית אצלו את הזיק.
בהקדמה מעוררת ההשראה של עוזי וייל לספר השירים של קארבר, הוא כותב –
"הם (השירים) מופיעים בספר הזה לפי הסדר הכרונולוגי בו הופיעו הספרים. פחות או יותר. מי שיילך איתו מההתחלה לסוף, יחיה איתו את חייו."
פעלתי כעצתו והלכתי. השיר על בונאר מופיע בעמ' 117. חמישה שירים מאוחר יותר, בעמ' 125, מצאתי שיר שנקרא 'תקווה'. המוטו של השיר הוא ציטוט של ד.ה. לורנס:
"אשתי," אמר פינגאר, "מצפה שאני אתרסק לחתיכות כשהיא תעזוב אותי. זוהי תקוותה האחרונה"
- ד.ה.לורנס, "ג'ימי והאישה הנואשת"
מתחת למוטו מופיעות השורות הבאות:
"היא נתנה לי את המכונית ומאתיים
דולר. אמרה להתראות בייבי,
קח את זה בקלות, שומע? וכך
נסתיימו עשרים שנות נישואין."
*
("כל ריס וציפורן")
לפני פיזור רציתי לומר מילה על הצלם והגלריסט אלפרד שטיגליץ (1864-1946), בן תקופתו של בונאר. שטיגליץ גילה את הציירת ג'ורג'יה או'קיף (1887-1986), הציג את ציוריה בגלריה הניו-יורקית שלו, וב1917 הקשר ביניהם נעשה קשר של אהבה. הוא הירבה לצלם אותה במהלך השנים הבאות. כל כך הרבה יופי בצילומים הללו, הוא כל כך רואה אותה. לו רק היו יותר גברים שטיגליציים בעולם, ופחות גברים בונאריים.
פורסם ב"במחשבה שניה"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: