לעיתים מושיט אדם יד לעבר חפץ כלשהו, חפץ ממשי, ממשש ומרגיש דרכו את משב הזמן החולף באיוושה על פניו, והתחושה מוחשית וממשית מאד. אתמול אחזתי חפץ כזה בידי.
אבל לפני כן - מרסל פרוסט, התיאורטיקן של הזמן החמקמק, מספר על רגע מסויים בילדותו, עת האזין לרצף של צלילים שבישר על ביקור שהסתיים: הוריו של פרוסט מלווים את מר סוואן אל השער ומרסל הקטן שומע ממיטתו את שער הגן נפתח, מצטלצל, נסגר – אותו "הדנדון המהדהד, הברזלני, הבלתי פוסק, הרענן והרעשני של המצילה הקטנה" – פרוסט מפרק את הצליל הזה לכל כך הרבה מילות תיאור, עד שהצליל קם ועולה מתוכן לתחייה, הריהו נשמע עכשיו, מתחולל ברגע זה ממש - "ועוד מעט אמא תעלה."
כשהרגע הזה נצור בתוך זכרונו, כל מה שעל פרוסט לעשות על מנת להשיבו מדי-פעם לתחייה הוא "לרדת אל הקרביים" - "אל תוך עצמי נאלצתי לחזור ולרדת. לפי שהדנדון היה שם תמיד". התיאור המפורט נדיב מספיק על מנת לאפשר גם לנו לרדת עמו אל תיבת האוצרות הפרטית של זכרונותיו ולחוות עמו את טעם הרגע ההוא בדמיוננו.
ואתמול זכיתי לחוות תחושה דומה.
למשך זמן מה חייתי את חייו של איש אחר. לא גיבור ספרותי שמישהו הדביק לו עור, עצמות, רגשות, מחשבות ושפם על פי גחמה רגעית – אלא איש אמיתי, שכתב את זיכרונותיו והדפיס וכרך אותם שנתיים לפני שנולדתי, והוא בן תשעים שנה. האיש ההוא מת בינתיים, אינני יודעת עד איזו שנה האריך ימים וכבר אין את מי לשאול, ואולי זה לא כל כך משנה. מוטב לצטט שוב את פרוסט, שסיכם את כל מה שיכול היה להיאמר במשפט פשוט ויפה – "לאחר המוות מסתלק הזמן מן הגוף."
הכריכה עשויה קרטון חום, פשוט שבפשוטים, ושרוך נעליים חום תופס את הדפים יחד בקשר לולאות.
בדף הראשון נכתב,
ואלה התולדות ...
תשעים שנות חיים באירופה, ארצות-הברית וישראל
מאת מתיתיהו צינדר
ומעט בתחתית הודפס התאריך, 14.3.1964 ולצידו חתימה מוארכת של בעל הדברים, חתימה שכמדומני מעניקה לדבריו תוקף של עדות.
בראש הדף השני מתנוסס מוטו, ציטוט מספר דברים:
"בינו שנות דור ודור... שאל זקניך ויאמרו לך". (דברים ל"ב)
והכותרת,
"הביוגרפיה שלי מילדותי עד הנה שנת ה'תשי"ט 1958"
החוברת הצנועה מכילה מאה ותשעה עמודים מודפסים על צידם האחד, השוליים מוקפדים ובין השורות נשמר רווח כפול. איך הגיעה החוברת לידיי? ובכן, בכל משפחה נמצא מי שמתחייב לשאת את משא הדורות, לשמר את מה שאפשר עבור הדורות הבאים. המחבר הוא קרוב משפחה רחוק מאד של חמותי, שדאגה לשמור על קשר עם כל חלקי המשפחה ונחשבה בת-סמכא בנדון.
התחלתי לקרוא את החוברת אתמול בלילה ולא חדלתי עד שסיימתי הכל, שעתיים מאוחר יותר. במהלך השעתיים הללו התאחה ההווה שלי עם העבר של מתיתיהו, שבעצמו התייחד עם עברו שלו. מסע ארוך לאחור, שהחל ב1874 והסתיים, לצערי, בסביבות 1905. אין לי מושג אם השלים את זכרונותיו כפי שהבטיח, או לא זכה לכך.
האם מסוגל בן התקופה שלנו, טיפוס סקפטי כדבעי, להתחבר אל הפשטות התיאורית, היומנית, של אדם מהזמנים בהם הציונות טרם החלה לגדל מרכאות?
כן, בקלות. אני חושבת שהחיבור מתבסס על הכתיבה היפה, נטולת הפאתוס, שאיננה מתיימרת להיות יותר ממה שהיא, פיסת חיים של אדם שנקלע לתוך אירועים גדולים פי כמה מכפי מידתו של היחיד.
ילדות אדוקה בגליציה, ופתאום תנועת ההשכלה, ופתאום ציונות וארץ ישראל, ומושבות, והברון, וחקלאות, ואהבה, ובצורת, ומה לא.
אני לא יודעת מה לעשות עם החומרים הללו. להעלות סריקה לרשת? באיזו מסגרת? האם יש מי שמעוניין לקרוא חומרים מהסוג הזה?
הנה סריקה לדוגמה, של קטע (עמוד ומחצה) המתאר את שיבתו הראשונה של מתיתיהו בן-הרב הביתה, לכפר, לאחר ביקור ממושך בבית דודו העירוני, שהתגורר בטשרנוביץ' וכבר טעם את טעמה של תנועת ההשכלה. אין תאריכים, אבל עפ"י רצף האירועים הקודמים יש לשער שהמדובר בשנת 1890 לערך -
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: