משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

את ההווה בעירומו האפרורי מתארת מארי נדיאיי בספרה הנהדר "המכשפה", המלווה משפחה בהתפרקות. לוסי, אֵם המשפחה, היא עקרת-בית ומכשפה כושלת, שניחנה בכישרון מוגבל לחזיונות. מדי פעם היא 'רואה' את העתיד וגם את העבר, אבל המראות חלקיים וקטועים. יחסית לספר בעל יסודות פנטסטיים העלילה דווקא ריאליסטית להחריד, בעיקר בכל הקשור לתיאור המדכא של ההוויה הבורגנית בפריפריה.

לוסי היא חוליה עכשווית בשושלת קדמונית של מכשפות. אמה מתוארת כמכשפה אדירת-כוח, וכך גם בנותיה, להן היא מנחילה את סודות הכישוף והן מתגלות במהרה כמוכשרות ממנה. אנו נוטים להעצים את הורינו, בעיקר בתקופת ילדותנו, עד כדי הפיכתם למיתוס. המחשבה שהם חיו פרק חיים שלם לפני שהגחנו לחייהם היא לעיתים בלתי נסבלת, ומציגה בפנינו פערים הדורשים מילוי ויהי מה. אימה של לוסי היא מכשפה כשרונית, ומתוך אותה נטייה למיתיזציה של העבר לוסי בטוחה שאימה היא האדירה שבמכשפות השושלת.

באותו להט, או יותר, אנחנו מעריצים את ילדינו, וגם לוסי חשה שצמד התאומות שלה, ליז ומוד, הרבה הרבה יותר מוכשרות ומוצלחות ממנה, והיא חוזרת ומציינת זאת ללא הרף. הנטייה של לוסי להעריך את עצמה הערכת-חסר היא לעיתים מעצבנת, ולעיתים מעצבנת מאד.

 *

הפרבר, הפריפריה, הם בית הגידול השוקק של הפנטזיה. היכן שיש פער, יש פנטזיה. בעוד אמה בובארי, בת נאמנה לתקופתה, פנטזה על רומנטיקה כמפלט, הפנטזיה הנשית העדכנית היא פנטזיה שונה, אולי מפוכחת יותר– מארי נדיאיי כותבת על  כוחות כישוף שיאפשרו המראה, הסתלקות. הפנטזיה מתמלאת רק מכוח אחרותו של המקום האחר. המחשבה הזו מזכירה את קפקא בקצרצר שנקרא "היציאה" – המשרת עוצר את אדונו ליד השער ושואל, " לאן הוא רוכב האדון?"

והתשובה המתקבלת, המפתיעה, "אינני יודע אמרתי. רק ללכת מפה. רק ללכת מפה. בלי הרף ללכת מפה".

הפנטזיה הפרברית מדבקת, גם גברים נגועים בה. אצלם, זה כמובן מצטייר באור הרבה יותר פרקטי – פיירו, בעלה של לוסי, מתפרנס היטב משיווק פנטזיות, הוא איש מכירות בכיר שעושה חיל בשיווק יחידות נופש. איזבל, השכנה המרשעת (שבאופן מובהק לובשת את המכנסיים בבית), מפנטזת על עצמאות והצלחה עסקית וגם על העלמתו של בנה, סטיב, אותו היא רואה כמכשול בדרך להגשמתה העצמית. לאמא של פיירו יש פנטזיה אימהית – בתה החד-הורית תלד, בת כמובן (היא שמרה את בגדי הילדות של בתה) ותיווצר שרשרת גנאולוגית של נשים בלבד, כשזהות האב אינה ידועה וגם אינה רלוונטית. לוסי עצמה מפנטזת על חזרתם של הוריה הפרודים זו לחיקו של זה.

כוחו של הספר, בעיניי, הוא לא באגביות היומיומית בה מתבצעים מעשי פלאות, גם לא בגישה הפסימיסטית באשר לכוחו המנחם של התא המשפחתי. בעיניי כוחו של הספר הוא בהצגת השפה עצמה כמאגיה. המעשים הרגילים ביותר מקבלים סטרוקטורה של כישוף באמצעות ביטוי לשוני, למשל – כשבנותיה המתבגרות של לוסי עוזבות את הבית, או כפי שמקובל לומר, "פרחו מן הקן", הן לובשות צורה של עורבים ומתרחקות בשקשוק כנפיים שלא על מנת לחזור. כשאמה של לוסי מבקשת להפגין את דעתה על רכרוכיותו של האב, היא הופכת אותו לשבלול. אם מאמצים את הקריאה המטפורית של הספר, אזי גם החזיונות של לוסי הופכים יומיומיים, כי סדר היום הבורגני עד כדי כך חוזר על עצמו שהניחוש הוא לא יותר משינון הרגלים.

(המכשפה, מאת מארי נדיאיי, תרגמה מצרפתית רמה איילון. הוצאת בבל 2012)

 *

 מכשפות מסוג אחר לגמרי מצאתי אצל טליה לינק  בתערוכה "חדרי פלאות" שמוצגת עכשיו במוזיאון הרצליה.

נוראות הוד ועמוסות, והאסוציאציה הויזואלית הראשונה שלי הייתה של כלה תימניה בטקס חינה מסורתי.

או, להבדיל (האמנם להבדיל) של מועמדת משקיענית המשתתפת במופע התלבושות הלאומיות בתחרות מיס יוניברס. מיס פנמה?

המכשפות של טליה לינק הן אקלקטיות ומצחיקות, אבל כשאני חושבת על מכשפה אני רואה בעיני רוחי דמות היפית ארוכת שיער ויחפה, ודאי שלא מאופרת, ודאי שלא כולאת עצמה תחת משא-יתר של אקססוריז. גם הוידאו שנלווה לתצוגה במוזיאון,וכאן אפשר לצפות בחלקו, לא כל כך מצא חן בעיניי בגלל נימת הפאתוס המטיפני שעולה מתוכו. נניח שכל זה אירוני, נניח שיש כאן בין השאר גם קריצה כנגד כל הביטויים הניו-אייג'יים של נשיות פגאנית. נניח שהמכשפות האלה עדיין עוטות על עצמן את סמלי הדיכוי הגברי ולכן הן עמוסות במידה מוגזמת. בכל זאת משהו הפריע לי.

*

 אחר-כך, בבית, ניסיתי להבין מה עוד מפריע לי במכשפות של לינק, מנין נובעת תחושת אי-הנוחות ואי-הנחת. חשבתי חשבתי, עד שהבנתי – המכשפות שלה יפות מדי. אלה מכשפוטושופ, מאופרות למשעי, מטופחות כדוגמניות, מתוחות ומסולקנות במקומות הנכונים. יש שיחשבו, אולי, שהדימוי המטופח הנוכחי בא כתיקון לדימוי הותיק והלא מחמיא של מכשפה בתרבות שלנו, כזקנה כעורה, חורשת רע

אבל גם בתיקון אני רואה  עוד ניסיון לטיהור המרחב הציבורי מהאופציה להיראות מבוגרת, מכוערת, לא מטופחת, או לכל הפחות – לא יפה. אם תרצו, גם המכשפות של טליה לינק מבצעות במידה מסויימת מהלך מתוחכם של הדרת נשים.

*

תוספת לפוסט:

מרית בן ישראל שלחה לי במייל קישור לסרטון יוטיוב ובו מחול המכשפה. משום מה יש קושי טכני המונע אפשרות של העלאת הסרטון בתגובות. מקווה שכאן זה יצליח:

מרית, תודה רבה!