משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הוא עומד כאן שעות, בחוץ, דויד הנכד של אז'ני. אני רואה אותו ורואה את המבטים שלו, והודפת אליו בחזרה את כולם, ארוזים וסגורים, שיידע שאינני רוצה בהם ויסתלק מפה חזרה למקום ממנו הגיע. אין הרבה זרים שמגיעים אל השכונה שלנו, שהיא כמו אקוואריום ענק רוחש חיים, וכמו באקווריום הגבולות ברורים בעיקר למי שמסתכל מבחוץ. מבפנים זהו סיפור אחר: משייטים משייטים עד שנחבטים בדפנות השקופות. רק ככה לומדים להיזהר.

"למה את כל כך צינית, עיניים", הוא ישאל אותי אחר כך, כשנדבר. "מה עשו לך החיים?" ואני אתחמק, "לא עשו לי יותר ממה שעשו לאחרים". והוא יגיד, "בכל זאת", והנוכחות הארוכה שלו תנסה להפר את הכללים, ואני לא ארשה.

דויד מבוגר ממני בחמש שנים. הוא גדל אצל סבתא שלו, פה בשיכון, בבית זעיר שהנביטה חצר קוצנית, ובפתח הבית ספסל אחד רעוע, עליו התפרשה אז'ני דרוכה תמיד, כמציל בחוף רחצה מוכרז. כולם יודעים שאם אז'ני לא הייתה מחזיקה אותו בשיניים כל השנים, כמו חתולת זבל שתופשת את הגורים שלה, מהעורף - בטח היה גומר בכלא כמו אבא שלו או ברחוב כמו אימא שלו. אחרי שהשתחרר מהצבא נסע ללמוד רפואה בחוץ לארץ ונעלם, עכשיו סיפרו שחזר לביקור ממושך לכבוד החג, ומה איכפת לי ממנו בכלל.

זה לא זמן טוב למחשבות במפץ השנתי הגדול של ניקיון פסח. כמו בכל שנה, אותם קירות נידונים לסיוד, השטיחים שוב מהבילים בתוך עננת אדי חומץ, ואפילו פס המילוי הכחול, התוחם את אריחי החרסינה באמבטיה, זוכה לתשומת לב מדוקדקת. לפעמים נדמה שאילו הייתה אמא מוצאת דרך לפרק את הקירות, לנגב את הבלוקים אחד אחד ולהחזיר אותם מצוחצחים למקומם – לא הייתה מהססת לרגע.

כמו בכל שנה, המשפחה מגוייסת תחת צו חירום. כשהגיע הרגע הגורלי בו צריכה הייתה אמא להכריע איזה תפקיד יוטל עליי, היא בחנה אותי בעיניים מצומצמות, עיקמה צד אחד של הפה בחוסר שביעות רצון ופסקה: "את, תתחילי בספרייה ואחר כך נראה."

לנקות ספרים אפילו אחת כמוני יודעת: מתחילים בניגוב גס של האבק במברשת נוצות ומעבירים את כל הספרים לאוורור במרפסת הפתוחה. לאחר שטבלו פשוקי דפים באמבטיית שמש הגונה, מוודאים שנסתלק מהם הריח שכל חובב ספרים ישנים מזהה בקלות, במיוחד מי שנוהג כמוני לבקר לעיתים תכופות בספריות ציבוריות – ריח נייר ישן, מאובק מעט בקצוות, היוצר סביב הספר מעין הילה עבשה המתנפלת על האף בפיתוי להתעטש. עכשיו קלי קלות - נותר רק לקנח את הספרים היטב במטלית נקייה, ולשוב ולערוך אותם במקומם על המדפים. רוב הספרים בספרייה שייכים לאבא. אלו ספרים יד שניה רכי כריכה בצרפתית, שליקט מפה ומשם. ספרי הבישול שקנינו לאמא מונחים כחדשים על המדף הכי גבוה, כי "רק מי שלא יודעת לבשל צריכה להסתכל בספרים ". מדף אחד מתחת, ניצבים הספרים הכבדים: האנציקלופדיה, סדרת קאסוטו, מילון עברי עברי ועברי אנגלי שעלו יחד איתנו מכיתה לכיתה. שאר הספרים, ספרים אקראיים שקיבלנו במתנה, אכלסו בדלילות שני מדפים נוספים. אני מנקה בנחת, וכשאימא לא בסביבה- מרשה לעצמי להתרפק על עמוד-שניים מתוך ספר נשכח, ולהבטיח שעוד אשוב אליו אחר כך, בשוך הסערה. זֶכר אותה תקרית מכיתה ד' עדיין לא התפוגג, למרות, כמה? חמש עשרה השנים שחלפו מאז: זה קרה כמה ימים לפני ליל הסדר, וגם אז הבית היה תוהו ובוהו וספונג'ה על פני תהום. באמצע הכאוס שכבתי על הספה ובלעתי את 'ילדות למופת' של הרוזנת דה-סגיר, כמו מאומה ממסע הצלב הפנאטי כנגד הלכלוך אינו נוגע לי, ואז היד, ידה התקיפה של אימא, תלשה מידי את הספר והעיפה אותו קיבינימט דרך החלון. גרנו בקומה השלישית. "זה לא זמן לספרים עכשיו," קבעה.

הספקתי לפנות שני מדפים בערך, כשגיליתי צרור מצהיב של מכתבים דחוק בין אלבום ניצחון מששת הימים לבין "שירת האגם הגווע". את שניהם קיבל אבא כמתנת גיוס, עם הקדשות מהשכנים. אולי אמא הניחה את המכתבים כך במכוון, שיטתה בי מחשבה, כדי שאתקל בהם בעודי מנקה. 

"רוזי היקרה", נכתב באחד מהם, ומחוג התאריך הצביע עשר שנים לאחור,

"בראשית מכתבי אדרוש בשלומך.

שלומי טוב אבל קר פה נורא ואני מתגעגעת לשמש בארץ ולפלאפל, וכמובן הכי הרבה אני מתגעגעת לכולכם.  מה שלומכם ושלום כולם? איך הבריאות של אימא? הרבה זמן לא שמעתי ממך, אל תהיי עצלנית ותכתבי.

פרנקי מוסר נשיקות וגם אני,

שלך,

 אחותך חנה".

*

בת כמה הייתי אז? שלושעשרה? 

*

בשביל יוסף מהמכולת שהיה בן-אדם דתי ונשוי ועייף, דודה חנה הייתה אסון. בלי בושה הייתה מגיעה בכל בוקר עד לפתח החנות ונעצרת כמעט על הסף, אף פעם לא נכנסה פנימה. עמדה שותקת ודקה, נשענת על לוח המודעות, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה, מחכה שיבוא אליה. אצלנו בשכונה ידעו בדיוק איזה סוג של בחורות מעשן, ועוד ברחוב כשכולם רואים. כל השכונה עברה שם, וכולם הביטו בסקרנות בחנה. חלקם היו אמיצים מספיק כדי לשאול, "חנה, מה את עושה פה, לא חבל על הזמן שלך?", וכמה נשים, רק נשים, העיפו בה מבטים שחורים ורקקו הצידה, ובעלי עניין הוסיפו: "תגידי בעצמך: לא חאראם כפרה על בחורה יפה כמוך? מה יש לך מיוסף? חסרים גברים?", אבל היא רק הסתכלה עליהם כאילו היו עשויים מהחור של הבייגלה. לעיתים הניעה בכל זאת את שפתיה האדומות, פיסלה באמצעותן חיוך קטנטן  ואמרה, "שטח ציבורי, מה יש, אסור לעמוד?"

דודה חנה הייתה בת עשרים ושלוש ויפה כמו מימוזה, כמו שסבתא אהבה לומר. מה פירוש המילה מימוזה – לא ידעתי אז, חשבתי שזאת מילה של חוץ לארץ, כי לסבתא היו הרבה מילים של חוץ לארץ. אבל גם בלי להבין בדיוק למה היא מתכוונת, הרגשתי את המוזיקה של המילה הזאת מרככת את הפה, מי-מו-זה, כמו איטלקית. יוסף היה נמוך וקצת שמנמן והזיע הרבה מהמצח וקצת מהצוואר, אבל לחנה לא היה איכפת מכלום, גם לא מסבתא שלי שהלכה למות, מהבושה.

בימים הראשונים יוסף לא התייחס אליה בכלל, שיחק אותה כרגיל, מתעלם מחנה ששרצה שם שעות והמתינה, כמו הייתה ילדה בפתח חדר המורים בשעת ההפסקה הגדולה. אחר כך, כשכבר כולם בשכונה דיברו רק על זה ונהיה עניין ולא נעים, וכשיוסף כבר לא יכול היה לסבול את העצבים של אשתו טובה, ובעיקר לא את הרגליים השזופות שבחוץ, מבצבצות מתחת לשמלה פרחונית שהרוח עוררה לחיים מדי פעם, הוא תפס ביד את המטאטא כביש ויצא אליה באיומים. אבל דודה חנה הייתה קטנה וזריזה וצחקה לו בפרצוף, או נשפה לעברו עיגולי עשן שמנמנים מושלמים, לא חולמת אפילו לזוז. אני זוכרת איך יוסף היה מוותר ומתקפל חזרה לתוך החנות, נסוג בקו ישר עד לשרפרף שלו, מתיישב ומביט בשתיקה איך אשתו פורסת בסכין פרוסות עבות של גבינה צהובה לקליינטים.

"אימא, תגידי, מה יש לדודה חנה". שאלתי כשכבר לא יכולתי יותר להתאפק. אמא לקחה את הזמן שלה בשביל לענות, בינתיים קילפה ערימה של גזרים. אני חושבת שזו הייתה הדרך העתיקה שלה להרוויח זמן, להעסיק את הידיים כששאלו אותה שאלות מסובכות. בסוף אמרה, "דודה חנה לא אשמה. זה הכל בגלל החבצלות", וידעתי שהיא תיכף תמשיך, ושההמשך יתחיל במילים, "אצלנו בהרי האטלס".

כשסיימה לקצוץ בצל ולפרוס את כל הגזרים, הסתובבה אליי ואמרה, "אצלנו, בהרי האטלס, היינו מספיק רחוקים בשביל שיקרו לאנשים כל מיני דברים לא רגילים. כל אחד יא בינתי, ואיך שאלוהים ברא אותו. כמו, למשל, מזל? המגהקת? את מכירה אותה נו, מזל, שתופרת שמלות כלה מהז'ורנלים שהבן שלה שולח מפאריס. אז מזל המגהקת למשל, הייתה מגהקת כל פעם שהייתה עומדת על יד אישה בהריון אפילו עוד לפני שהאישה בעצמה ידעה שהיא בהריון. ואת יודעת מה? אף אחד לא התפלא, למה היינו רגילים לכל מיני דברים כאלה. הכי גרוע היה כשמזל בעצמה נכנסה להריון ולא הפסיקה לגהק תשע חודשים רצוף." אימא משכה לגימה קצרה מהתה הרותח בשקדים והמשיכה, "לא, בעצם הכי גרוע היה כשמזל התחילה לגהק על יד קלודין, שהייתה רק בת שש-עשרה ולא נשואה בכלל. עוד באותו יום הבן של המורה אלפונס ברח מהכפר ועד היום לא מוצאים אותו, מסכנה אמא שלו." אמא נאנחה כמו אספה כוחות להמשיך את הסיפור, אבל בדיוק אז נכנסה ז'ורז'ט השכנה כרגיל בלי לדפוק ושאלה את אימא אם נשארו לה קצת מי-זהר בשביל עוגת הסולת, ושתיהן עברו לפטפט במרוקאית ושכחו ממני.

כמה ימים מאוחר יותר דודה חנה עזבה את השכונה באופן פתאומי, וכשהעזתי לשאול מדי פעם את אימא, בזהירות, לאיפה הלכה דודה חנה,  ומתי תחזור, הייתה מושכת בכתפיה ועונה, "הלכה, יותר טוב שהלכה. טאייח מז'לה". ועל הבושה הגדולה כיסתה, כמו מפת שולחן קצרה מדי, השתיקה.

אחר כך החמסינים הבריחו את כל הילדים ממגרש הכדורגל אל קומת העמודים המוצלת בכניסה לבניין, שם עזבו אותנו המבוגרים לנפשנו, להתחיל סוף סוף את טקסי ההתבגרות הגדולים שלנו באין מפריע, ומדודה חנה לא שמענו גם מילה אחת.

*

מיהרתי להבריח את ערימת המכתבים הקטנה שמצאתי אל החדר שלי, שם טמנתי הכול בתוך קלסר בצבע תכלת, עליו הצמדתי ליתר בטחון מדבקה, "מבוא למיקרוביולוגיה". ידעתי שגם אם יתקיימו ברחבי הבית חיפושים מקיפים, עד לשם אימא לא תעז להגיע. היא התייחסה אל הקלסרים שלי מהאוניברסיטה ביראת קודש משונה, אפילו חששה לגעת בהם, שלא תקלקל משהו חס וחלילה. הספקתי לראות בחטף שעל המעטפות בצד השולח נרשמה כתובת בניו ג'רזי. לא הבנתי מדוע אני משתפת פעולה עם משחק המחבואים המטופש הזה ולמה אני לא מטיחה את כל מה שמצאתי על מפת הקרושֶה שמכסה את השולחן בפינת האוכל:

"שיקרת כשאמרת שאין לך מושג איפה דודה חנה, הא? שיקרת לי!"

לא עשיתי זאת. אולי כי שעון פסח היה חזק ממני והוסיף לתקתק לאחור כמו מנגנון השהייה של פצצה, עד ליל הסדר. זה לא זמן טוב למשברים משפחתיים. הכנתי דלי עם מים חמימים, ריחניים.

חלונות, זו הייתה המשימה הבאה שהוטלה עליי. אימא טיפחה קשרים מיוחדים עם סוחרים של חומרי ניקוי והחומרים שהשיגה באמצעותם היו של מנקים מקצועיים, כאלו שלא נמכרו לסתם קונים רגילים. נשמתי עמוק וטיפסתי על המעקה, מתעלמת משלוש הקומות שהתדרדרו ממני ומטה. עוד כשהייתי ילדה, נמשכתי להביט על עקרות הבית בשכונה. לכאורה נשים רגילות, עם ורידים ברגליים ותלונות על כאבים בגב תחתון, ועם סלים תפוחים מפלסטיק שסחבו בקושי מהמכולת של יוסף - אבל פעם בשבוע, לרוב בימי חמישי, הן ניתלו על המעקות בזוויות עכבישיות כפי שהראו ב'שעת הקירקס' בטלוויזיה, ועצרו לי את הנשימה סטופ כדור הארץ. אילצתי את עצמי להביט בהן גם כשהבטן התהפכה, מתפללת לאדוני שלא יפלו אמן, וגם כשרציתי פיפי לא העזתי לזוז עד שהאחרונה הניחה מידה את הסמרטוט ונכנסה הביתה.

טבלתי את הסמרטוט בדלי והתחלתי עם התריס הגדול של הסלון, מושכת שמאלה ברחבים וחוזרת ימינה בחריצים, במקומות בהם האבק הכהה מיסגר את השלבים כמו פס שחור דק תחת עפעף. פתאום שמתי לב שדויד עדיין עומד שם, איך שכחתי ממנו, בצל מפלצת הפיקוס שהמליכה עצמה על חצי חצר. כשראה אותי סימן לי בידו וחייך. חייכתי אליו קצת בחזרה מתוך נימוס, אבל לרגע לא הפסקתי לעבוד, שלא יחשוב לו, מציירת על השמשות הרטובות מעגלים יבשים עם נייר עיתון מקומט, כי בשביל הנקיון של פסח כבר בפורים הפסקנו לזרוק עיתונים. עד שהתכופפתי אל הדלי, הספקתי לסדר את השיער, שיסתיר את האזניים שלי שחשבתי לפעמים שהן קצת בולטות.

"תרדי רגע, אני רוצה לדבר איתך"

"אני לא יכולה עכשיו, ואל תצעק"

"אם את לא יורדת תיכף אני לא מפסיק לקרוא לך עד שאפילו לידיה ג'נאח החירשת מהצד השני של הבלוק תוציא ראש החוצה מהמרפסת" אמר וחייך. גיליתי שיש לו גומות חן. נודניק. יש אנשים שלא יודעים להתאפק.

אח, אח. חיים קשים יש ללידיה ג'נאח, שמכוערת הייתה, וגם צולעת, וליבה שחור משחור.

אחיה היחיד, משוש חייה, נדרס למוות על ידי נהג ההסעות שהחזיר אותו מהעבודה. לידיה חלקה דירה קטנה וארון מלא שמלות שחורות עם אמה האלמנה, שתיהן צירפו קיצבה לקיצבה. מעולם לא הזמינה את השכנות להכנס אצלה,  אהבה לשבת לבדה במרפסת כמו זקיף בצריח, מוכס בשער העיר, עיניה הקטנות מתכווצות למראה שקיות הקניות שנשאו החוזרים מהשוק. במיוחד הסבו לה סבל משאיות ההובלה. בעוד הסבלים פורקים את מטענם בפתח השיכון, ניגשה תמיד לידיה ישר לעניין בלי לבזבז זמן על ניסוח פתיח - "קנית שולחן? אה, לסלון? איפה? כמה עלה?"

בשאר הזמן, צעקה על הילדים שילכו להרעיש במקום אחר.

אני בטוחה שלא במקרה הזכיר דויד דווקא את לידיה.

*

בושות. כבר שלושה ימים הוא מחכה בחוץ, נשען על הפיקוס, ואתמול התחילו לי הכמו-דגדוגים בכל הגוף. לא בדיוק דגדוג ולא בדיוק גירוד, אלא משהו בין לבין, מעין מצמוץ של עור שנפקח פתאום אל אור השמש. כל כך נבהלתי, שהתעלמתי מזה לגמרי. בהתחלה אפילו לא קישרתי את כל זה לדויד, איזה אהבלה, חשבתי שאני סתם רגישה לאבקת פרחים, לשינויי מזג האוויר, לאקונומיקה, למשהו.

עברו כמה ימים והגירוד המדגדג לא נעלם מעצמו, להיפך, רק התעצם. התחושה שמשהו מתעורר שם לחיים היתה כל כך חזקה, שלא יכולתי להתמקד בשום דבר אחר, ורק בחוץ, באוויר הפתוח, חשתי הקלה מסויימת. מוזרה תשוקת הרחובות שתקפה אותי פתאום, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, העדפתי באופן מוחלט את הבית על פני החוץ.

*

הייתי ילדה משונה. בניגוד לארבעת אחיי הגדולים, שבמשך רוב שעות היום הסתובבו בשכונה, ורק מדי פעם הגיחו הביתה כמו מכוניות שמיכל הדלק שלהן התרוקן - בקושי הוצאתי את האף מהבית. אהבתי לקרוא ספרים וגם לצותת בסתר לשיחות של אימא עם השכנות. במשפחה התגאו בי ואבא אמר שידוע שכל המשקפופרים חכמים, ואפילו לקח אותי איתו בכל פעם שקיבל לעשות סיור כתובות בשביל הצבא כי הוא לא קורא עברית כל כך טוב. לפעמים בכל זאת ירדתי קצת למטה, מתחת לבניין, וכשנאספו כולם לפטפט ולשחק 'אמת או חובה' על יד תיבות הדואר, בדרך כלל מצאתי עצמי יושבת בצד, מציצה זהיר. מהספרים שבלעתי לא הצלחתי ללמוד איך לגשר על ייסורי ההתקרבות אל הילדים האחרים, אבל ספרי התעלומות של אניד בלייטון שבו את דמיוני ובעקבותיהם הייתי נחושה לפתור את תעלומת הדודה חנה. ידעתי שאימא פותחת את הלב שלה לפני ז'ורז'ט, וריגלתי אחריהן בזהירות, דרוכה לקלוט כל פליטת פה מקרית שתגיח תוך צביעת השיער בחינה אדומה. לא התקדמתי הרבה באיסוף המידע, כי בכל פעם שהתחילו לדבר על העניינים המסתוריים באמת, עברו לדבר מרוקאית. עד שיום אחד, כשאימא לקחה את סבתא לקופת חולים, נכנסה ז'ורז'ט, הסתכלה עליי וצחקה, "תראי מה זה, את כבר עוברת אותי בגובה. כבר קיבלת וסת?"

הסמקתי וגמגמתי שעוד לא. הייתי כמעט בת ארבע עשרה ומספר המשקפיים שלי גדל מהר יותר ממספר החזייה. "לא נורא", אמרה ז'ורז'ט, "גם ככה זה לא תענוג גדול", ודחפה לי לתוך היד מעמול אחד מצלחת גדושה שהביאה לאמא וציוותה עליי לטעום. לעסתי בצייתנות, יודעת שזו הזדמנות חד-פעמית, כשאימא לא בסביבה להשגיח. "איזה טעים. את עושה את זה אפילו יותר טעים מאימא. מאז שדודה חנה הלכה לא טעמתי מעמולים כאלה".

היא הסתכלה עלי ושאלה אם אני חושבת לפעמים על דודה חנה ואם אני מתגעגעת אליה. "בטח שאני חושבת עליה", עניתי, והלב שלי דפק מהר כמו הלב של הציפור שהחזקתי ביד כשפעם נכנסה לנו בטעות הביתה. בכל אופן ז'ורז'ט סיפרה לי בקול הזה שמשתמשים בו תמיד כשמדברים עם מבוגרים, ועם ילדים רק כשהם עושים מעשים חמורים באמת, שיום אחד, כשאשתו של יוסף נסעה לניחום אבלים והשמלה של דודה חנה היתה קצרה יותר מהרגיל והרוח הכניסה את הריח שלה לתוך החנות והמאוורר הגדול מלמעלה ערבב אותו טוב טוב והוריד אותו כמו גשם ברכה מעל לראש של יוסף, אפילו יוסף לא יכול היה להתאפק יותר ונכנע לה. הוא סגר את החנות באמצע היום והלך הביתה ודודה חנה אחריו ויומיים אחרי זה היא ארזה כמה בגדים והסתלקה, "ואפילו לאימא שלך לא אמרה לאן היא הולכת". מאז, יוסף יושב בחנות שלו עם הראש למטה ורק מדי פעם מרים את הראש ושולח מבטים עצובים אל החלון של החנות, אבל דודה חנה כבר לא שם. אפילו טובה אשתו, שנסעה בגלל מה שקרה לאימא שלה, כבר הספיקה לחזור מזמן, וישר נכנסה להריון.

חנה גם לא באה לברמצווה של בבר, מתי שכולם היו בטוחים שהיא תבוא. "אבל אל תגידי לאימא שלך שסיפרתי כי היא תהרוג אותי", מלמלה ז'ורז'ט מפתח הדלת, כבר מתחרטת, אבל אני, שותפתה לפשע, הייתי בקושי בת ארבע עשרה ומה הבנתי בכלל. אחר כך כמעט כולם שכחו את דודה חנה, ורק לפעמים נזכרו בה, בשמחות או באסונות, מתי שכולם נאספים יחד ונזכרים במה שהיה פעם.

*

הדגדוג בגוף המשיך לשגע אותי, והמבטים של דויד עוד יותר. החלטתי להתעלם משניהם. דויד לא הבין, ניסה וניסה, אמר, "מותק, אנחנו כל כך דומים. את כמוני. אל תלכי לי". מה הוא מבין. "כמוך? אני לא כמוך". כמעט אמרתי לו, "אני אתה". כי איך להסביר שבכל פעם שאני מסתכלת עליו [העיניים הבהירות שלו וקו הלסת היפה, הגומה הזאת שנפערת משמאל כשהוא מתחיל לחייך אליי], אני רואה את ערימות בקבוקי העראק הריקים במזבלה הקטנה מאחורי הבית קפה של הפרסי?

והשרפרפים הקטנים? שהשכנות מורידות לפעמים אל רחבת הבטון המכוערת, עם טס נחושת מכוסה בספלי חרסינה קטנים ולבנים, והקפה שנמזג לתוכם מציף את הרחבה בריח עז כל כך, שאפילו חתולי הזבל מתעטשים.

זה לא פשוט. אני לא רוצה להרגיש את העפר הלבן הדק ממגרש המשחקים מלכלך לי שוב את הסנדלים. לא ידעתי איך להסביר את כל זה, אז פשוט המשכתי לשתוק.

אם לא די בבלאגן הזה, למרבה הזוועה התחלתי להרגיש איך אני מתחילה לגדל גבשושיות קטנות בכל הגוף, מתחת לעור, וביניהן זרמים, עדינים כמו ריצת איילות, ובמקומות בהם העור נוטה לשקיפות, כמו בפרקי הידיים או ברקות, יכולתי להבחין בגבשושיות לפרטי פרטים. הן נראו כמו עלי כותרת צחורים של פרחים.  

כשהראיתי את זה לאימא, היא ממש נבהלה אבל עשתה מאמצים כבירים שלא ארגיש בזה. בכל זאת ברח לה איזה אוי ואבוי קטן, וגם, "רק זה מה שחסר, גם אצלך זה מתחיל", ואחר כך, בקול יותר רך, "מי זה?"

 לא הבנתי על מה היא מדברת, "מה מי זה?"

היא הסתכלה עליי, כמעט משועשעת, ממששת לי את הידיים, את הבטן. "מי זה הבחור שבילבל אותך ועושה לך חבצלות מתחת לגוף".

אימא שלי שברה ראשונה את השתיקה שהתחילה להצטבר בין שתינו. הייתה לי הרגשה שאני יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד, כי הסחרחורת שהמיסה לי את הברכיים נעצרה תודה לאל בדרך (לפני הלב? אחריו?) ועדיין לא הגיעה אל הראש. היא אמרה, "את יודעת שאצלנו במשפחת אלבז, ברוך השם אין בעיות. אף אחד מהמשפחה לא ישב בבית-סוהר או התגרש או נסע להודו."

אמרתי, "אימא, את לא באספת הורים בבית-ספר עכשיו ואת לא צריכה לעשות רושם על המנהלת. תפסיקי לנאום." היא נעצה בי מבט לא נעים, הרימה קצת את האף והמשיכה, "אבל אצלנו בהרי האטלס..." ידעתי שהיא עושה את זה בכוונה, בשביל להרגיז אותי. בכל פעם שאימא שלי התחילה משפט בפתיח הידוע, "אצלנו, בהרי האטלס", הייתי קמה ומסתלקת אל החדר שלי, מקפידה לסגור אחריי את הדלת. הפעם התעלמתי, והיא המשיכה, "אצלנו בהרי האטלס, כשאשה רצתה מאד מאד גבר, היא היתה מגדלת בשבילו חבצלות בכל הגוף. זה היה הסימן. כמעט אף אחד לא היה שם לב לזה, חוץ מאותו גבר וגם", היא גירשה החוצה בנפנוף מגבת כמה דבורים וזבובים שחדרו הביתה דרך החלון הפתוח, "וגם כל מיני דבורים וזבובים. הם רגישים לדברים האלה, את יודעת. מקילומטרים." דבורה אחת זמזמה סביבי ונחתה על השד. זה כבר היה יותר מדי, כל הממבו ג'מבו הזה מהרי האטלס כבר יצא לי מזמן מכל החורים. היא וחבורת החברות האנלפבתיות שלה, שבקושי יודעות לכתוב את השם שלהן.

 אני אהיה נחושה, אני אהיה נחושה וקשה, זה לא יעבוד עליי, אני לא ארשה, גם כשהגוף שלי מתקומם ונאבק בחוצפה כזאת נגדי אני לא מוותרת, גם כאשר למרות כל הנחישות שלי, הריח רק הולך ומתעבה משעה לשעה, לא אתן להם להכניע אותי. התביישתי שזה קורה לי, חפשתי אשמים, וכל הזמן ניצוצות של מתיקות סמיכה ומעוררת בחילה שהגוף שלי מפריש לכל הכיוונים, כמו ממטרה מקולקלת, הרגשתי שאני נחנקת, בביוכימיה המרצה קראה לזה פרומונים, אבל לא עד כדי כך אף פעם, הייתי זקוקה לאוויר, לא יכולתי לשאת קירות, חסרת מנוחה, לא נרדמת בלילות, הריח משבש את דעתם של כל החרקים בסביבה, הזמזום שלא מפסיק, אם העזתי לצאת הם התנפלו עליי, הקיפו אותי בהינומה ענקית, רוחשת.

דויד היסתכל עליי וצחק. לא החלפנו מילה. רציתי למות, ואז דויד אמר, "נו." נעצתי בו את אחד ממסמרי המבטים שלי ועניתי בקול שלא היתה בו שמץ לחלוחית, "מה נו?" הוא חיכה רגע, כאילו בדק בתוך ראשו אם המילים מסודרות בסדר הגיוני. "רק רציתי להגיד לך שמחר אני חוזר ל..." יכולתי להרגיש את כל השכנות מהשיכון מציצות עליי מעבר לכתף החזקה שלו, יכולתי לדמיין את השיניים שלי ננעצות לו בבשר ואת הפה שלו פולט אנחה קטנה, איי קטן כזה בעיניים עצומות, והשכנות בינתיים מחכות בנשימה עצורה לראות מה יקרה. יכולתי לתאר לפרטי פרטים את מטפחות הראש הצבעוניות שנקשרו מתחת לסנטר, ואת העור הקשה של אצבעותיהן לוחץ על מסגרת החלון, יכולתי לשמוע את שפתיהן ממלמלות במרוקאית מהירה, הבנתי כל מילה, והמראות הלכו והתחדדו, ראיתי הכל לפרטי פרטים, את צפורניהן האכולות בחמרי ניקוי חריפים ומכוסות לק מתקלף, את הסינרים שלבשו מעל לשמלות, את הסירים שלהן שההבילו על האש. דויד לא המשיך את המשפט, אבל יכולתי לשמוע אותו צועק אליי ממש מתוך הראש שלי, נו תפשירי כבר יא חתיכת פוסטמה שכמוך, חצי מילה ממך ואני נשאר פה איתך לנצח. לנצח את שומעת. נשמעתי עמוק ושמעתי את עצמי אומרת, בקול של מישהי אחרת כמעט, "אז אמרת", ודויד ידע שאין לו מה לחפש כאן יותר, ושהוא צריך להסתלק, ולפני שהלך התעכב רק לעוד רגע אחד, מסתכל עליי במבט של חוקר שחייב למצוא את הכניסה הסודית לפירמידות, יודע שהכניסה הזו קיימת באיזה מקום, אבל לא מצליח למצוא אותה. אחר כך התייאש והלך.

ניצחתי. ניצחתי אותו ואת אימא שלי המכשפה ואת כל השכנות המטורפות שלה. ניצחתי את כל השיכון ואת כל הרי האטלס ניצחתי. הרגשתי איך החבצלות נמסות לי לאט לאט לתוך הדם, וגם ענן החרקים שליווה אותי נפוץ לכל רוח. השתרר שקט נורא. בשקט הזה נזכרתי, שאני חייבת להגיש מחר עבודה לאוניברסיטה. הדפסתי את הכותרת, "ההבדלים בתפיסת החיים הדיוניסית לעומת האפולינית" ועצרתי. דמיינתי את דיוניסוס השמן רץ עירום ומתנשף ביערות, עורו מבריק מזיעה, עכוזו רוטט בחמדת המרדף אחרי נימפות צעירות. מתחת לכרס השתלשל הזין שלו, תלוי כמו אשכול ענבים על גפן. התחלתי להקליד, נמרצת, שורה ועוד שורה ועוד. הפסקתי. חשבתי שאולי הגיע הזמן לצאת מכאן, אולי אפילו ניו ג'רזי. ואז, לכדה את תשומת לבי ציפור, שנחתה על חוטי החשמל, ממש מולי. הציפור, שכנראה תעתה אל תוך השכונה שלנו, דלת העצים, עמדה שם כמה דקות ללא תנועה, ואחר כך הצליחה לדמיין לעצמה שחוטי החשמל הם ענפים של עץ נהדר. הבנתי את זה כששמעתי אותה מתחילה פתאום לשיר.