משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

2.    כ מ ו

"..."לבלתי רום לבבו מאחיו", נכתב בברית הישנה. סבורני שהכרתיו היטב, במידה שאדם מבוגר יכול לטעון כי הכיר נער צעיר. כל יורש עצר, כפי שהורו מלומדינו העתיקים, משתייך לאחד מבין שני אבטיפוסים אפשריים. הראשון - ריקא רודף תענוגות, נרפה והולל, שביום מן הימים, על פי עקרון ההורשה, תעמוד לו זכות אבות וכתר יוצב על ראשו. הטיפוס השני, וכמעט מיותר לציין שאלכס נמנה עליו, יהיה להוט להוכיח לכל - שיותר מכך וכך ליטרים של דם נכון הגודש את עורקיו, אכן ניחן בכישורים של ממש. הוא ראוי. הוא יהיה. לא רק יחלוף שקוף בין דפי ההיסטוריה. יורש העצר אלכסנדר הכשיר עצמו לרגע ההכתרה מרגע שעמד על דעתו, ואני, בדרכי הצנועה, ליוויתי אותו וסייעתי בידו כמיטב יכולתי. מנהיג, יסביר לך אלכס, אינו רק גנטיקה ורצון האלוהים.

השעות הרבות והיקרות שבהן כיתתנו רגלינו לבדנו ביערות! מרוחקים ממוראות הממלכה, מתקשטים במחרוזות אור וצל, או דוהרים כסוסים עד שנשימתנו נעתקה! לפנות ערב, כשרבצנו מיוגעים על שפת פלג ללא שם, אדים חמימים עלו מן המים, מגופנו, עת דקלמנו בצוותא את "ברוטוס איש כבוד הוא". סלח לי על שאני נרגש כל כך, הלא תבין... כשהיה בן שתים-עשרה חדל לאכול בשר, ואולי משום כך נותר צנום בהשוואה לבני גילו. בהיותו בן ארבע-עשרה קבע שהישיבה בכנסיה ברכה לבטלה היא, אך אהב לקרוא בתנ"ך בקול רם, זה ספר מוסיקלי, חזר ואמר. גם אני עצמי, אם יורשה לי להעיר, ניזון מירקות ואתיאיסט מוחלט. משהוכרז על פתיחת עונת הציד – חלה מאד ואילץ את אביו לצאת בלעדיו אל הכפר. בעונת הנשפיות נהג לחמוק בחשאי אל כסא פינתי ולחטוף תנומה קלה, אתה מבין, נערות החצר הנאוות עוררו בו באותה עת לא יותר מאשר שיעמום סלחני. הוא עצמו דמה לנערה, בעצמותיו הקטנות, בסבך תלתליו שכיסה-לא כיסה זוג עיניים חולמניות, ושוב עליך לסלוח לי על שאני נרגש כל כך, איני אלא שוטה זקן. עיניו האדימו מקריאת יתר, וגם על כך אני מתייסר. לא היה אפשר לעצור אותו, הנסיך אלכסנדר בלע כל פיסת נייר שנפלה לידיו. ספרי מומחים שעסקו בניתוח כלכלי של מסדר אבירי ההיכל? חיבורים על אודות אסטרטגיות הכיבוש של מגאס אלכסנדרוס? קונטרסים שהיללו את הארכיטקטורה של וינה? הכל בכל, תמיד בשפת המקור. ספר לי עוד על האושר, על הסבל, הפציר בי. וסיפרתי.

אינני יודע כיצד הגיע לידיו הספר ההוא. האם עלי לחוש אשמה? "דברי ימיה של כל החברה כולה עד כה, הם דברי הימים של מלחמת המעמדות". אולי השתרבב הספר בטעות אל מדפי הספרייה המלכותית, אולי קושרים (דומה שבימינו הם מצויים בכל מקום) הניחו אותו כמתנת אהבה אכזרית על אדן חלונו. בל נשכח שהיה מלך צעיר, וכמו כל הצעירים עקשן ואהוב וכל כך נוח להשפעה. האם  יתכן שידי היא שהפקירה מבלי משים את הספר הארור על שולחן הקריאה? אם כך, ראוי שיוציאוני להורג כבוגד במלכות!

המשנה המהפכנית הסעירה את דמו. כשצעד כפי שצעד, ואינני רוצה להאריך בדברים על אודות האירוע הפומבי המצער ההוא, בסך הכל תבע מאנשיו להכיר באמת - מתחת לגלימה המפוארת, תחת כובדו של הכתר, מסתתר אדם ממש כמותם, עם אותם רמ"ח בדיוק, ועם צלקת מניתוח תוספתן שהתאחתה רע, וכן, כמו שראינו כולנו - עם זין בינוני למדי בממדיו. הוא צעד בשלווה, כמי שחי עם עצמו בשלום נדיר, ולראשונה קינאתי בו מעט על החירות המוחלטת להיות מי שהוא. אחר כך חזר אל הארמון, וביקש שאיש לא יפריע לו. "גם לא אתה, היינריך", אמר לי בקול לאה, מבוגר מכפי גילו. באותו רגע ראיתיו כפי שיהיה בזיקנתו ונרעדתי. היו אלה מילותיו האחרונות אליי. סוסו, כך התברר אחר כך, הוכן עבורו בשעות הקטנות של הלילה. הוא קם ויצא מזרחה. לבדו. אביו שלח אחריו גדודים של חיילים, אך הם חזרו חפויי ראש ושקטים, כמו אחרי ליל דמים. "יש רק דרך אחת לשרת את המהפיכה", כתב בכתב ידו על גב הסימנייה שהשאיר בעמוד האחרון של הספר.

אמנם אינני אלא שוטה, שוטה זקן, אבל לפעמים, חי נפשי, לפעמים ..."