משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הבשורה

אני שוכבת במיטה, לבושה קומבניזון קטן באפור כסוף, בלי תחתונים, וחושבת על זה שתמיד ידעתי להסתדר בחיים ואיך שלמדתי הכול מהר. היום יום רביעי. רביעי זה היום הקבוע של גוסטב. גוסטב יושב לידי, מעשן מקטרת. הוא מספר לי משהו על פגאניני, אבל אני מקשיבה לו רק עם אוזן אחת. אני רואה שכבר לבש את המכנסיים, עכשיו הוא נח קצת. עוד מעט ילבש את החולצה מעל גופיית 'אתא' שלו ויסדר את השוליים בתוך המכנסיים.  אחר כך נשתה במטבח תה עם עוגיית קוואקר וצימוקים והוא ישלם לי וילך הביתה.

גוסטב יותר מבוגר ממני בשנתיים. לפני חודש היה לו יומולדת שבעים ושלוש. אני צריכה את הכסף. הפנסיה של יצחק זכרונו לברכה לא מספיקה לשום דבר. אני לא רעבה ללחם, אבל מי רוצה לאכול רק לחם? היה עובד מדינה יצחק, ישר כמו סרגל. עם סרגלים אי אפשר לקנות דליקטסים, את הגבינות עם הריח וסלאמי תוצרת חוץ שאני אוהבת. עשרים ושמונה שקל למאה גרם. שלוש מאות וחמישים שקל גוסטב משאיר אצלי כל יום רביעי. הוא אוהב שאני מבשלת בשבילו, התיאבון של גוסטב יותר בריא ממה שמראה הגוף שלו - ואחרי שהוא גומר הכול: את המרק קרעפלך, ואת הגפילטע פיש עם החריין, וצלחת קטנה כבד קצוץ, וקצת חמוצים תוצרת בית על יד, ומנה יפה צלי בקר עם תפוחי אדמה עגולים - והוא לא מוותר אף פעם על הקומפוט שזיפים של מרתה - בלי קומפוט, מרתה, איך אני יידע שגמרתי לאכול - וגם מנגב את העקבות מה שנשאר בצלחת, עם פרוסה ככה עבה של לחם לבן - רק אז גוסטב קם מהכסא, וזה הסימן שאנחנו הולכים ביחד למיטה. שמה אני מלטפת את הגב של גוסטב, שה, שה, עד שנהיה לו עוד פעם כוח מהעייפות של האוכל. שוין.

העור של גוסטב דק כמו נייר משי, שהיו אורזים איתו פעם תפוזים ג'אפה לחוץ לארץ. כמעט שקוף. נשאר לי מזה ביד כמעט מאתיים שבעים נקי. גוסטב מצמיד את הפנים שלו אל הצוואר שלי, ונושם מהר. הגוף שלו לבן ורועד עליי, הבטן שלו מלאה ושבעה. אני לא זזה, מחזיקה אותו עד שהוא נרגע. תמיד הוא אומר לי, מרתה, ואני אומרת, מה, והוא רק מחייך ככה, בפינות. קצת ביישן גוסטב.

אני מתכוננת טוב טוב לפני שהוא מגיע, לא רק בבישולים. שמה בכוונה שפריץ בושם של נינה ריצ'י מאחורי האזניים, שזה היה הבושם של סופי, האשה של גוסטב. ככה גוסטב ביקש. אותו דבר עם המוסיקה. אנחנו שומעים מוסיקה שסופי אהבה, בדרך כלל מאהלר. לא אכפת לי, אני דווקא אוהבת מאהלר. גוסטב שוכב איתי וככה בא לו הזיכרון של סופי, הזיכרונה לברכה שלו. סוגר עיניים, נושם את הבושם שלה מהצוואר שלי, ושנינו מרוצים. הוא הראה לי תמונות. נו, להגיד שאני דומה לסופי... אבל כשהשפתיים שלו שותות את הכתף שלי, והוא מוציא את המילים שלו אליה, ליבשן מיין ליבשן, מעצמו מתחיל לצאת אליו מתוך הגוף שלי משהו כמו של סופי, ואין מרתה יותר, עכשיו רק סופי, שאני מרגישה את זה לפי ההתרגשות שלו. נו, אישה זה אישה, וגבר לבד צריך אישה, כמו שאישה לבד גם כן צריכה לפעמים גבר. אבל גוסטב בכלל לא דומה ליצחק שלי, שיצחק היה רזה וגבוה, ובלי כל כך הרבה שערות בכל מקום. אפילו שהייתה לו עבודה קטנה, ליצחק, פקיד במשרד התחבורה - ישב במחלקה של הרישיונות של המשאיות - תמיד היה עובד ברצינות, מה, היה הולך לעבודה זקוף, כמו ז'נרל. וגוסטב, גוסטב אוהב לדבר הרבה. פגאניני.

היום אני מצוברחת.

גוסטב שואל: למה  את מרוגזת, מרתה.

אני עונה: אה, גוסטב, ומדליקה עוד סיגריה.

הוא לא שואל יותר, ואני לא אומרת. לא מבלבלת לקליינטים במוח, אף פעם. ככה אני מקצועית. איך לספר? שהכלה שלי כתבה פתאום מכתב? שהיא שולחת לפה את הנכדה בחופש הגדול? דווקא אליי, נו. אפילו טלפון לא יכלה להזיז, שלחה מכתב. שוין. ושבע שנים לא דרכה פה אצלי. נכדה אחת יש לי בסך הכל, ולא שמתי עליה עיניים שבע שנים, מאז שהכלה חזרה אל ההורים שלה, שמה באמריקה.

השאירה את הקבר של נצר פה, וברחה.

כמה, היא צריכה להיות בת שתים עשרה עכשיו. בת מצווה. הנכדה הזאת היא כל מה שנשאר מיצחק וממני, שלא הספקנו עוד. הכל בגלל הנאצים יימח שמם. יצאה לי הנשמה עד שהבאתי את נצר, וגם נצר, הבן שלי, נו, גם כן לא הספיק הרבה.

נצר מחייך חיוך קטן, קבוע, מהקיר של ההול.

אני לא שונאת ערבים.

אני שונאת מלחמות.

בית הקברות מלא אנשים שיש להם תחליף

ה"עסק" שלי די מצליח, אפשר להגיד. גוסטב הוא לא היחיד שבא אליי. יש לי גם את שמואל ואת אביגדור ואת חיים ואת בניומין ועוד כמה. סך הכל עשרה, כולם שבעים עד שמונים וחמש. אני בת-אדם מסודרת, יש לי קלסר. בקלסר שמתי לכל אחד כרטיס מקרטון צבעוני, על הכרטיס אני כותבת  בדיוק מה הם אוהבים. הכל כתוב, לא צריך לזכור בראש כלום: איפה לגעת. איפה לא לגעת. מה להכין לאכול. איזה מוסיקה, איזה סוג בושם לשים. בניומין לא סובל מוסיקה קלאסית, בשבילו רק וילנסקי וסשה ארגוב וזמרות תימניות. אביגדור? איתו חייבים עם השיער אסוף למעלה. רגע. רגע. אביגדור או שמואל? הזיכרון בגיל שלי לא מי יודע מה איי איי איי. יותר טוב שאני רושמת הכל. הם מתקשרים ואני אומרת להם מתי לבוא, רושמת מסודר ביומן. יוצא לי ארבעה, חמישה בשבוע. יש כמה מחזיקים אצלי תור, יום קבוע. יותר טוב מללכת לקופת חולים, לא?

כשאחד מהקליינטים מפסיק לבוא לעסק, בגלל שהוא נהיה זקן מדי או חולה או מת, לא זוכרת עכשיו כמה כאלה קברתי, אני מוצאת לו ממלא מקום. ככה זה בעסקים, צריך כל הזמן לחדש את הקליינטורה.

בשבת אני לא עושה קבלת קהל. משחקת קלפים עם חברות בבוקר. הולכת לנצר קבוע אחרי צהריים. בבית קברות אני הולכת קודם כל אצל הקבר של יצחק, זיכרונו לברכה. כולם אומרים שיצחק היה בנאדם זהב, זה נכון.

תמיד יש עבודה בקבר. צריך לנקות את האבק והלכלוך, להשקות את הצמחים, להדליק את הנר זיכרון בקופסה. כשאני מטפלת בקבר של יצחק, אני גם בודקת  מה קורה מסביב, ככה מסתכלת בעין מהצד מי עוד בא לשמה. אם אני רואה איש מבוגר, אבל במצב טוב פחות או יותר, עומד מול קבר איפה שכתוב על המצבה שם של אישה - תיכף אני בודקת, אחרי שהוא הולך, מה השם ומתי נפטרה ובת כמה היתה. שלא ייצא חס וחלילה שאני מתקשרת מוקדם מדי. צריך בטאקט. בחיים הכי חשוב טאקט. אחר כך אני מחפשת את השם בדפי זהב. בדרך כלל  לא מוחקים את השם שלה מהשורה, משאירים אותו ככה אפילו שמתה.

אני מתקשרת, ומסבירה: שלום, אני מרתה. ראיתי אותך בבית קברות. גם אני אשה לבד, אני אומרת להם. אם אתה רוצה, אם אתה  מתגעגע לחום של אשה, שאתה רוצה אוכל עם ריח של בית, אתה יכול לבוא אצלי. יש לי עסק, אני אומרת. אני מדברת לאט וברור. שיבינו בדיוק. כל הקליינטים שלי מרוצים, אני משוויצה. חוזרים עוד פעם ועוד פעם. אומרים שאני טובה להם. פעם ראשונה מאתיים שקל, מחיר הכרות מה שנקרא. בהמשך - שלוש מאות חמישים. שלוש שעות כולל ארוחת צהריים קומפלט, אוכל לפי הזמנה, אני יודעת לבשל הכול. אחר כך אנחנו הולכים לישון ביחד, כן? בסוף אני נותנת את הטלפון שלי, ומזכירה שצריך תמיד תמיד להתקשר קודם, לקבוע. אסור לבוא בלי להודיע. אני עושה את זה מאד פורמאלי. יבש. ככה יותר מכובד.

הם שותקים, כי הם קצת בשוק, אבל רושמים את המספר, אלא מה.

פעם ראשונה מתקשרים אחרי שבועיים לפחות, לוקח זמן עד שמתרגלים לרעיון. בגיל שלנו קשה להתרגל לבן-אדם חדש בסביבה, לא כמו הצעירים של היום, שלום שלום והופ, מורידים בגדים ועושים שמח. פסטיבלים. אנחנו לא רגילים ככה. כשהם באים אליי, בהתחלה הם עוד רועדים בכל הגוף. כבר ראיתי גם כאלה שבכו. אני עושה את עצמי שנכנס להם אלרגיה בעין, זה בדיפלומטיה. הכי חשוב בעדינות.

אם הם רוצים לספר לי על האשה שלהם. אני שומעת, אבל בעצמי לא שואלת כלום, שמי שלא טוב לו לספר שלא יספר. אחר כך, לפני שהם הולכים, הם תמיד מנשקים לי את היד ואומרים שאני, גברת מרתה, הכי טובה בעולם בשבילהם.

 עוד יומיים היא תבוא 

עוד יומיים היא באה, ועוד לא התחלתי אפילו להתארגן. צריך לסדר בשבילה פינה בחדר של נצר, שיהיה לה נוח פה. מה עוד? לפנות כמה מדפים בארון. לעשות קצת קניות, לקנות סט מצעים בצבע שיתאים לילדה קטנה.

יותר טוב שני סטים, שאני מרתה לא קמצנית, ופה בישראל לא חסר לנו כלום, יש הכל.

את הספרים והמחברות מהבית-ספר שלו אני ישאיר ככה, בחוץ, כמו שהם עכשיו. שתסתכל עליהם אם היא רוצה, שתדפדף, אפילו שהיא לא תבין מזה שום דבר. הנה כתוב: נצר גרינשטיין, יא5, מתמטיקה. שאבא שלה היה תלמיד מצטיין, ועוד איזה. עד היום המורות זוכרות אותו, ולא רק בגלל שמת, גם לפני שמת היו עוצרות אותי ברחוב ואומרות, נצר שלך - איזה ראש יש לו, איזה ראש! מכון ווייצמן! הנה, סדרת "הטכנאי הצעיר" שקיבל מתנה לבר מצווה.

גם את המדליות של הריצה כדאי להשאיר. אם היא תרצה לגעת - שתיגע, מה יש, אני מרשה. אני יספר לה איך היה יוצא להתאמן, כל יום - גשם, שמש, חמסין, סערה, והוא - בחוץ, רץ. הייתי מתחננת, נצריניו, אולי היום לא, מה יקרה אם יום אחד לא תרוץ, יתמוטט העולם? שבטח תירטב עד לעצמות, כמו כלב, תחטוף גריפה, נו, מחר תרוץ כפול...והוא היה צוחק,  אמא'לה, מה את חושבת, שקצת מים מפחידים אותי? גם הפרטיזנים שלך ביער התחבאו מהמים?

אמא'לה, ככה קרא לי עד שהלך לצבא, אמא'לה.

כשהיא תחזור לאמריקה אני יתן לה את המדליות במתנה, שתחזיק מזכרת מהחדר של אבא שלה. תשים קישוט אצלה בבוסטון.

מה עוד? אולי כדאי שאני יוריד מהקיר את התמונה הגדולה, של הטנק שנוסע במדבר בלילה, זאת שנצר קיבל במתנה מהיחידה כשנכנס לקבע. עם החולות הצהובים והירח השלם בשמיים. באמת תמונה יפה. שלא יפחיד אותה הטנק, חלילה וחס. שילדות אמריקאיות לא רגילות לטנקים בחדר שינה, לא כמו הילדים שלנו פה, שהתרגלו כבר ל"מצב", ואוספים טנקים צעצוע כבר מגיל שבע, ומגיל ארבע עשרה יודעים בדיוק לאיזה יחידה הם רוצים ללכת בגיוס ולא יעזור לאמא שלהם שום דבר בעקשנות, גם לא זה שהם בן יחיד. רק קרבי, אמא'לה, תשכחי מזה שישימו אותי ג'ובניק.

והקלרינט.

מצחיק. הריח של יצחק בחדר כבר מסתיר לגמרי את הריח של נצר. כמה אהב יצחק לשבת בדיוק פה, בצד הזה של המיטה, עד ששכח מעצמו. שעות. היה שם על הפטפון את התקליטים של נצר, אלה שכל הזמן צעקנו עליו, תנמיך, תנמיך! ויצחק - אותו דבר כמוהו. פול ווליום, זה, נו, איך קראו להם, עם השערות? ואני בסלון עם הטלוויזיה גם כן בפול ווליום, שלא לשמוע את המוסיקה יוצאת מהחדר. לא יודעת מה יותר גרוע, בחיי, פול ווליום או פול שקט. הייתי באה לקרוא לו, בוא יצחק, יש סרט קאובוי בטלוויזיה, והוא היה אומר, תיכף תיכף, ועושה לי ככה עם האצבעות, ובסוף הייתי מוצאת אותו יושן, עם הראש למטה, תפוס בין הידיים.

מה עוד? כבר קניתי בשר טחון, שאולי היא אוהבת קבאב, כמו אבא שלה, וגם כבד עוף קניתי, שהייתי מטגנת לו עם הרבה הרבה בצל במחבת, תמיד היה אומר, תשימי, תשימי, אל תתקמצני עליי אמא. ואולי כדאי קטשופ, כי ראיתי בטלוויזיה שילדים צריכים קטשופ על האוכל. נו. אבל מה עוד?

 היא פה כבר יומיים  

אני יודעת קצת אנגלית, הנכדה קצת עברית. אנחנו מסתדרות.

המלחמה לקחה לי את הבן ואחר כך הכלה לקחה לי את הנכדה, ככה לשבע שנים, ועכשיו מחזירה אותה אליי לחודש. חודש שלם.

שלושים יום זה הרבה זמן.

מאז שבאתי לארץ באוניה בארבעים ותשע, וירדתי לבד בנמל חיפה, כלב לא חיכה לי, עם מזוודה אחת מקולקלת ביד, קשורה בחבל שלא תתפרק בידיים,  לא ראיתי יותר חוץ לארץ. בשביל מה לי לנסוע - מה, איבדתי שם משהו? בשביל יהודים חוץ לארץ זה בית קברות אחד גדול. לנסוע בשביל בניינים? דקורציה? מי צריך את זה. את הדליקטסים שלהם אפשר לקנות גם פה, בשוק בלווינסקי, שני אוטובוסים ואני מגיעה.

חוץ לארץ, א-מציאה. אפילו כששלחו את נצר מהצבא, ללימודים, כל השנתיים שגרו שם לא נסעתי לבקר. אם לא נסעתי לפני, מה יש לי לחפש באמריקה אחרי שמת? מת. אולי אם היה מבקש ממני, אמא'לה, בואי, אני צריך עזרה עם התינוקת - שאז עוד הייתה תינוקת - הייתי נוסעת. עוזבת הכל ונוסעת. אבל הוא לא ביקש. נו טוב, היה לו את ההורים שלה. וכל הזמן השכנים פה בבניין:

למה את לא נוסעת, מרתה? תתחדשי על הנכדה, מרתה. אזרחות אמריקאית יש לנכדה שלך, סחטיין. תיסעי, תיסעי. למה את לא נוסעת, מרתה?

שמה אני יגיד להם? שמאז שנצר בן 18 הוא בורח מאמא שלו הכי רחוק שהוא יכול? ואחר כך התחילה המלחמה, והוא תיכף חזר. מהראשונים שחזרו. מהראשונים שהלכו. וכשהיא באה, זה כבר היה להלוויה. בקושי הרגישו אותה, כמו עשויה מאוויר,  לא מדברת עם אף אחד, ועם תינוקת פיצ'לה בת שנתיים על הידיים, תינוקת שהייתה קופי של אמא שלה, כאילו נצר נעלם פעמיים, פעם אחת בלבנון ועוד פעם אחת כשנמחק מהפרצוף של הבת שלו.

היא בת שתים עשרה אבל נראית תשע. בקושי אוכלת ומדברת עוד פחות. אם היתה גודלת פה אצלי, לא היתה יוצאת ככה, פערטלה. היום קניתי לה קורנפלקס, שזה אוכל פירורים בקופסא שילדים אמריקאיים רגילים אליו. כשנצר היה קטן לא הכרנו דברים כאלה בכלל.

 מצחיק. שאני מפולין, והבן שלי מישראל, והנכדה שלי מאמריקה. נהיינו אטלס.

אמא שלה כתבה לי שהיא הולכת להתחתן עוד פעם. החזיקה מעמד יפה באלמנוּת. איך שהיא צעירה ממני בשלושים שנה, ובכל זאת יש לה יותר ותק בעסק הזה של האלמנוּת.

החתן ביזנסמן, הפעם למדה לקח, לא לקחה את הריסק של קצין שריון בקבע. גוי ביזנסמן. יהיה לנכדה אבא חדש. זה טוב בשבילה, שתגדל עם אבא. כל ילד צריך גם אבא וגם אמא לידו.

ג'ון, זה החתן החדש, שכנע את הכלה שלי לשלוח את הילדה קצת לישראל. אמר לה שבןאדם צריך למשש לפעמים את השורשים שלו, בשביל שיהיה בטוח שהם עוד שמה, שלא ימצא את עצמו עף פתאום ברוח. הוא אמר צריך פיוס עם המשפחה, ככה כתבה לי. היא מבקשת סליחה שלא כתבה שבע שנים. נו. אז הנכדה פה, כבר יומיים.

 שלשום בבוקר, שעתיים לפני שנסעתי לקחת אותה מהשדה תעופה, היה לי תור אצל הרופא שלי, דוקטור ברנד. הבאתי לו את התוצאות של הבדיקות דם.  הוא אמר לי-  הבדיקות לא אי-אי-אי, תהיי חזקה מרתה. אמרתי לו - דוקטור, אני תמיד חזקה. גם מתי צריך גם מתי לא צריך. אחר כך איחרתי לשדה תעופה, היה פקק גדול של התנועה. כל הדרך, במונית, הראש היה ריק. לא הצלחתי לחשוב  על מה שהרופא אמר, וגם לא על הילדה. נוסעים, עוצרים. נוסעים. עוצרים. ככה שעתיים. מצאתי אותה מחכה לי בשקט, לבד על ספסל, מחזיקה שלט קטן, גרינשטיין. אולי קצת נבהלה כשלא מצאה אותי בטרמינל. לא בכתה. אמרתי לה, וולקאם טו איזריאל. קמה, אמרה, הלו ,grandma, וחשבתי שנו, עכשיו צריך לתת נשיקה, והתקרבתי קצת, אבל היא ברחה עם הלחי לצד השני. אז לקחתי את התיק שהיא החזיקה וחייכתי אליה. לא ככה רציתי את זה, לא ככה.

אמא שלה שלחה לי עוד קודם תמונה, גם אני שלחתי אליהם לאמריקה תמונה, הלכתי בשביל זה במיוחד להצטלם אצל פוטו הרצל במרכז המסחרי. מהתמונה ששלחה תיכף הכרתי אותה. מקל. אוברול ג'ינס וקוקיות, נעלי התעמלות, מזוודה מאד קטנה. מילא, מה היא אשמה. ניקנה לה כמה בגדים ודברים פה. שום דבר לא יהיה חסר לה, לסבתא שלה מישראל כסף לא חסר.

 שיגרה חדשה

 היא כאן כבר חמישה ימים. אני כמעט לא מרגישה אותה בבית. רוב הזמן היא רואה טלוויזיה. שוכבת על הספה, מסתכלת על התכניות מאמריקה. איי לאב יו, יו לאב מי. לפעמים היא כותבת דברים ביומן שלה. הצצתי בתוכו כשישנה. לא הבנתי הרבה. נו, מה לעשות, אף פעם לא יצא לי ללמוד לכתוב ולקרוא אנגלית בצורה מסודרת. הנאצים יימח שמם. אני יודעת לדבר קצת, מהטלויזיה. שאלתי אותה - את רוצה סליפ איתי, במיטה הגדולה? היא ענתה- לא סבתא. אני רוצה מיטה אבא was קטן. מאיפה בא לה הרעיון הזה לראש. מזל שקניתי את המצעים.

היא קצת דומה לו, משהו בעיניים, באיך שהגבות נפגשות עם האף. בשפתיים שקצת רועדות כשהיא מחייכת. אבל הוא היה גדול וחזק, והיא לא. אנחנו אוכלות יחד. זה נחמד. גם אני לא אוכלת הרבה. במיוחד בזמן האחרון אין לי הרבה תיאבון, גם לא לגבינת סנט מור צרפתית, שבדרך כלל אני משתגעת על סנט מור.

כשאני מעשנת היא מסתכלת עליי. אני לא אוהבת שהיא מסתכלת עליי ככה, והעיניים שלה נהיות עוד יותר העיניים שלו. אני אומרת לה, אני זקנה. לא משנים הרגלים בגיל שלי. היא לא עונה. מושכת כתפיים. כאילו לא מבינה אבל אני יודעת שבעצם כן.

כשאמא שלה מתקשרת בטלפון מאמריקה פעם ביומיים, היא מדברת אנגלית מהר. עושה קולות שמחים. אני לא בטוחה, אבל חושבת שהיא משקרת לאמא שלה. היא אומרת- יס מאמא, איטס גרייט היר. ג'אסט גרייט, יה יה.

 אברי ואחותו העיוורת, מתי

 גוסטב התקשר ואמר שהוא בא. אמרתי לו, גוסטב, אני לא מקבלת אף אחד כל אוגוסט, סיכמנו שאני בחופש. אחרי ארבע שנים מותר לי לקחת חופש, כן.

שתק רגע ואמר בקול קצת צרוד - אני מוכרח. לא יכול. מרתה...אני מבקש. מוכרח.

רציתי לשאול אותו, גוסטב, למי אתה מתגעגע, תגיד לי את האמת, לסופי או למרתה, אבל במקום להגיד את זה אמרתי- הילדה כאן, זה לא מתאים.

אמר לי- מרתה, אני אצלך כבר הרבה שנים, לא הפסדתי אפילו יום רביעי אחד. גשם, שמש, תמיד בא. כמו שעון קוקו שוויצרי. אפילו אחרי ההלוויה של שמעון באתי. מה יש, תגידי לה שתלך לשחק קצת בחוץ. היא לא תינוקת שצריך להשגיח עליה כל הזמן. מרתה.

אמרתי לה, קאם היר. באה. שאלתי, יו וואנט שוקולדה?  עשתה עם הראש, לא.

ליסטן, אמרתי, שאני צריכה לקבל מישהו, אורח. גסט. את צריכה ללכת החוצה עכשיו, אאוטסייד. פליי צ'ילדרן. תחזרי עוד שלוש שעות. קאם באק עוד שלוש שעות. ליתר בטחון אני מזיזה את המחוגים של השעון קדימה, ואומרת לה, ככה, see? היא מסתכלת על הדלת, אחר כך עליי. לא עונה לי. מתקפלת על הספה עם הרגליים מתחת לסנטר, הגוף חופר פנימה, פלדלת, הפרצוף - בונקר. אני מכירה טוב טוב את הפרצוף הזה. אמרתי לה, פליז, יו גו נאו. ליתר בטחון גם עושה את עצמה חירשת. אני מקרבת אליה את הפרצוף שלי, יכולה לספור לה את הג'ינג'ים אחד אחד, גם היא יכולה לספור את שלי, ומרימה את הקול לרבע צעקה - אאוטסייד. איי מאסט יו גו אאוטסייד! היא מסתכלת עליי, ופותחת את הפה, ואומרת לי משפטים ארוכים באנגלית, ארוכים מאד, ואני מצליחה לתפוס מילה פה, מילה שם, כמו father , וכמו far away וכמו lonely  ו-old ו-doing nothing. אין לי מושג מה היא רוצה, אבל את המוסיקה של הקול שלה אני מבינה טוב מאד, שהיא כועסת, וגם מאשימה אותי במשהו, כנראה משהו חמור,  וילדה אחרת כבר הייתה מזמן מתחילה לבכות, אבל לא היא, רק מסתכלת עליי,  ולאט לאט המבט החזק שלה נהיה יותר ויותר חלש,  כמו של ילד שמשתולל בסופרמרקט ומשתולל, בטוח שאמא שלו לידו, אבל פתאום הוא מסתובב אחורה ומחפש אותה, ועוברות כמה שניות והוא מבין שהיא בכלל לא נמצאת שמה.

הקיפול של הרגליים שלה מתפרק, וכשהיא קמה מהספה היא מנדנדת לי כן קטן עם הסנטר, לוקחת תפוח ליד, ויוצאת מהדלת בלי להסתכל אם אני באה אחריה או לא.

אני יורדת אחריה לחצר של הבניין. כבר בחדר מדרגות מרגישים טוב טוב את החום של הצהריים בא מלמטה., בחוץ זה עוד יותר גרוע. בקושי אפשר לנשום, שהחום מבחוץ נכנס לתוך הריאות ושורף את הבפנימה של הבנאדם, והקירות של הבניינים מוציאים החוצה את החום שנאסף בהם כל הימים של הקיץ, וגם הריצפה כמו אש מתחת לרגליים, בכל צעד. מזל שיש לי מזגן בבית, את הכי טוב קניתי, מזגן תוצרת חוץ.  לא מרגישים קיץ. בשעה כזאת כמעט ריק מתחת לעמודים של הבניין, רק אברי שם. כמה גבוה נהיה, הוא צריך להיות בן ארבע עשרה. כשהייתי בברמצווה שלו, בשנה שעברה, עוד היה פצפון כזה, ופתאום נהיה כמעט גבר. בגיל שלו נצר הביא הביתה את המדליה הראשונה שלו. הוא הלביש לי אותה על הצוואר, וסובב אותי בכל הסלון, צוחק, צוחק, בפה פתוח, בולע הרבה אוויר, כאילו צחוק קטן לא מספיק בשבילו.

 לאברי יש כדורגל. הוא בועט אותו חזק אל הקיר של הכניסה, הלוך חזור, הלוך חזור. בום בום. בום בום. כמה פעמים כבר ביקשו ממנו שלא ישחק על יד האינטרקום, אבל הוא בדווקא, זה גיל כזה. אברי רואה אותי אבל עושה את עצמו כאילו שהוא לא רואה אותי.  הלוך חזור, הלוך חזור.

אני הולכת ישר אליו ואומרת לו, אברי, זאת הנכדה שלי. היא יודעת קצת עברית. היא גרה באמריקה ועכשיו היא אצלי, בחופש. כשאני אומרת אמריקה, נדמה לי שמשהו נדלק לו שם בפנים בעיניים, רק לרגע, ותיכף נכבה. אברי אומר, לא ידעתי שיש לך נכדה. חשבתי שאת לבד. אף פעם לא ראיתי שבאו אצלך ילדים, תמיד רק זקנים באים אלייך, הרבה זקנים. אני עושה את עצמי בוקית, כאילו לא מבינה מה הוא אומר, ומוציאה מהכיס של החלוק כמה סוכריות דבש ואגוזים מקולפים. אני מחלקת לשניהם. אברי אומר לי, אני שומר חלק בשביל מתי. מתי זאת אחותו הגדולה. היא נולדה פג, בסוף החודש הששי להריון. אחר כך שמו יותר מדי חמצן באינקובטור שלה ונהייתה עיוורת.

אמרתי לו, אולי תשחק קצת איתה, הא. משעמם לה להיות רק איתי, היא רוצה להכיר ילדים מישראל. אל תדאג, היא יודעת קצת עברית. הוא אמר - בסדר, אבל שתדעי לך שעוד חצי שעה אני צריך ללכת. אני מלווה את מתי לפגישה עם החבר שלה, אבינועם. אבינועם עיוור מהצבא. אמרתי לו, תיקח אותה איתך. שתראה קצת את השכונה. אתה תשמור עליה, נכון? כאילו הייתה אחותך הקטנה.

אברי צחק לי בפרצוף - אין לי אחות קטנה, ואם הייתה לי אחות קטנה אמריקאית, לא בטוח שהייתי שומר עליה. הלשון שלו הציצה רגע אחד מתוך הפה כמו ראש נחש שעולה מתוך אבנים, ונעלמה.

רציתי להעיף לו סטירה, אבל התאפקתי ורק אמרתי, תהיה נחמד, תיקח אותה קצת בשכונה. היא לא מכירה פה כלום.לפני שיספיק להתחצף ולשאול, למה את לא לוקחת אותה בעצמך לטייל קצת בשכונה, הכנסתי לו שקית פיסטוק חלבי סגורה לתוך היד הפנויה ואמרתי, זה בשבילך. בכוונה דברתי אליו כמו שמדברים אל  מלצר או זה שסוחב את המזוודות. שיידע את המקום שלו. תזכור שהיא לא מכירה פה, אמרתי. אתה צריך לשמור עליה. הוא הסתכל עליה, ואחר כך הסתכל עליי, בחזרה ואמר, שתבוא. מה איכפת לי. אבל אני לא אחראי עליה, שתדעי.

דאגות

 גוסטב הלך הביתה כבר מזמן, והיא עוד לא חזרה. רק חסר שאמא שלה תתקשר עכשיו. אני עומדת בחלון, ומחכה. פעם הייתי מחכה ככה שיבוא נצר מהצבא. מקללת את גוסטב, ואת העיניים הגדולות שלי שויתרתי לו ככה.

אני לא יודעת אם יבוא עוד פעם, שהיום איבדתי את הסבלנות. הוא קרא לי סופי, ואני אמרתי לו בצעקה, מרתה, תגיד מרתה. ארבע שנים גוסטב, תגיד מרתה.

אבל הוא המשיך, סופי, ליבשן, סופי, בעיניים עצומות ובקול שיצא מהמקומות הכי חשוכים ובודדים בגוף שלו, כמו קול ריק של מת, סופי, סופי...

שיילך לעזאזל. הכל בגללה, הקטנה הזאת, ששכחתי את המקצועיות. מה אני הייתי צריכה את זה.

הכאב במותן מתחזק. לא אכלתי כלום מהבוקר, פותחת את הפריג'ידר ונגעלת, סוגרת בחזרה.  מתחילה להשתעל, השיעול מגרד לי את הגרון מבפנים, כמו נייר זכוכית רץ שמה,למעלה למטה. להשתגע. לא יכולה להפסיק. יש לי כמה טיפות דם על היד. כמה שאני משתעלת יותר, יש לי יותר טיפות דם על היד, ואני לא יכולה להפסיק. לפני שאני מספיקה להגיע לאמבטיה, היא נכנסת. סבתא? הכל בסדר? לא. לא הכל בסדר. היא מסתכלת עליי טוב טוב. זאת היא, הקטנה הזאת, שתופסת לי את הידיים ומחבקת אותי ראשונה.

חיבוקים

אנחנו יושבות יחד, על הספה. החיבוק שהתאפק אצלי שבוע משתחרר סוף סוף. אני מלטפת את שירלי ובוכה, מלטפת ובוכה. שירלי לא אומרת כלום. אחר כך היא מספרת לי על מתי והחבר שלה, אבינועם. היא מספרת במעט מילים, ובהרבה תנועות ידיים. היא אומרת, אבינועם מדגדג מתי, מתי צוחקת, ואברי עומד ומסתכל איך הם מתנשקים. עם לשון. הם לא רואים, לא איכפת להם אנחנו מסתכלים. הם צוחקים הרבה. אז אני מסתכלת גם. אברי שואל אם אני רוצה ככה, כמו הם. אני אומרת לו, יאק, דיסקאסטינג. אבל אברי הולדז מי הארד, אנד קיסס מי אניוויי. איי פוש הים, אנד היא דרופס מי טו דה סאנד. איי דונט ייל, לא צועקת. היא מראה לי את השריטות בידיים, אני לא אומרת שום דבר. היא ממשיכה, אחר כך גלידה כולם, והביתה. אברי אמר אולי גם עוד פעם, אבל איי דונט ת'ינק סואו, הוא  smells.

סמלס? היא מעקמת את האף. סמלס. אה, סמלס.

 אחר כך היא קמה ומוציאה את אלבום התמונות הישן מהמזנון, ושמה אותו בין שתינו. היא אומרת, עכשיו סבתא מדברת את אבא. אני לוקחת את האלבום ליד, חושבת שמחר זה יום טוב להתחיל מהתחלה.

מחר

מחר נצא מהבית, נלך לטיול קטן ברגל, בשכונה. אני אקח אותה לבית-ספר שלו, שתראה את הלוח זכרון בכניסה. אחר כך לגן משחקים, למגרש כדורגל. לקן של התנועה איפה שהיה נמצא יותר זמן מהבית.  אחר כך נלך ביחד לבקר אותו. מחר.

מצבות 

שירלי מלטפת את האבן. מעבירה אצבע סביב כל אות בנפרד, איפה שכתוב סא"ל נצר גרינשטיין, מבצע שלום הגליל. עוד פעם  היא חוזרת עם האצבע, כמו תייר שמצייר מסלול על מפה, ועוד פעם. לא נימאס לה. אני תולשת מהצמחים את העלים היבשים, מרימה את הקקטוס שנפל, ואז אני מרגישה שהיא רוצה להגיד לי משהו. אני מסתובבת אליה. היא אומרת לי, סבתא, אני לא אשכח אותך גם באמריקה. גם שתמותי אני אבוא לבקר אותך פה. היא מצביעה על הקברים. אני אומרת לה, שירלי, שוגר שלי, מתי שתבואי, לא חשוב, אני חיה או לא - את תגורי בבית שלי. הוא שלך, לתמיד. את מבינה מה אני אומרת? היא מזיזה את הראש למעלה ולמטה. האצבע שלה כל הזמן עוברת על האותיות של המצבה.  

אולי אני מבוגרת מדי. אולי אני באמת צריכה קצת לנוח, כבר אין לי כוחות. אולי הגיע הזמן לשים בשקית את כל הקומבניזונים, את הקלסר לקרוע לחתיכות קטנות, לזרוק הכל בפח אשפה. אבל מה יעשה אביגדור בלי אדריאנה שלו, ואיפה ימצא חיים עוד מישהי שתסכים להיות רחל שלו פעם בשבוע? ואיך בניומין יידע מתי הוא צריך להסתפר אם לא יבוא אליי פעם בשבועיים ביום שלישי? לבד הוא לא חושב על דברים כאלה, צריך שאישה תגיד לו.

וגוסטב, וסופי. הקומפוט.

יום אחד אני באמת יסגור את הביזנס שלי. אבל לא היום. עוד לא. לא היום.