משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כשהתעורר א' בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שכולם, מלבדו, נהפכו לשרצים ענקיים. 

הם מילאו את הבית, גדשו את הרחוב, רחרחו את פירות העונה המסודרים יפה על מדפי עץ

ב"מינימרקט פלורה", המתינו בסבלנות לתורם בסניף הבנק הותיק, ששרת את הוריו של א' עוד מהימים שהמשכורת ננקבה בל"י. 

א' לא יכול היה לשאת את קול הפצפוץ הפריך, שעלה בו-זמנית מאלפי זוגות רגליים דקיקות, פרוקות, מתחככות, מתנסרות באוויר. הילוכם המתנודד העלה בו גלי קבס. האיטיות המטופשת בה הניעו מחושים ארוכים, ריס אחד ויחיד, אנה ואנה, ללא מטרה.

הסיפור הזה עוד נמשך ונמשך, ברם אתם, קוראיי המנוסים, יודעים טוב ממני את הצפוי לבוא; גם אני מתקשה להאמין שדבר-מה חיובי יגיח מסיפור כזה. אם כך, באחריות אני אומרת לכם, קחו את עצמכם מכאן ונוסו הרחק מהסיפור הזה.

נוסו, נוסו.