משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מה לעזאזל דפוק אצלי, אני שואלת את עצמי אפילו ביתר שאת בדרך החוצה מהאולם בו הסתיימה לפני רגע הקרנתו של הסרט "שלגי הקילימנג'רו". עד כדי כך התאבנתי? מדוע לא רטט ליבי אפילו טיפ-טיפה לנוכח פשטותם הכובשת של גיבורי הסרט? איך זה שלא האמנתי להם? מי אני שלא אאמין למישל ולמארי-קלייר אם שמוליק דובדבני ואורי קליין, יכין ובועז של ביקורות הסרטים בארץ, התמוטטו אפיים ארצה וכתבו, השתפכו ממש, שהסרט נפלא וכדאי מאד מאד ללכת? איך ייתכן שהרגשתי שהסרט מזייף לי לאורך כל הדרך, ושהמניפולציה הרגשית שעומדת בבסיסו מתוחכמת להחריד, כי היא מסתירה תשעה קבין של סנטימנטליות באמצעות שכבה דקה יחסית של סנטימנטליות מופגנת, ומכאן שאם הבמאי מפגין סנטימנטליות מודעת אז זה בסדר להעלות עוד ועוד את ריכוז הסוכר? הביקורות היו רגשניות ולא ניסו אפילו להסתיר את הלחלוחית בזווית העין. המבקרים הבטיחו סרט מקסים ואנושי, כזה שמחזיר את האמונה בטוב שבאדם. למה עליי הקסם הזה לא עבד? גם אני רוצה להאמין(*) בטוב שבאדם! 

(*) אמונה היא ממילא מצב לא רציונלי

מישל הוא גבר על סף הפנסיה, שמכהן כראש ועד העובדים במספנה במרסיי. הקשיים הכלכליים מחייבים פיטורים של עשרים אנשים, ומישל מחליט שהדרך ההוגנת ביותר לקבוע את זהות המפוטרים היא באמצעות הגרלה. מעמדו כראש הוועד איתן דיו על מנת ששמו יישאר מחוץ להגרלה, אך מישל הוא אדם הגון (כמעט מתבקש לומר, איש כבוד הוא) וטיפוס אידיאליסטי, שלא מעלה בדעתו לנצל את מעמדו כדי להתחמק. כששמו עולה בהגרלה הוא אורז את חפציו ללא טרוניות ועוזב. מארי קלייר, רעייתו הותיקה והסימפטית, מקבלת את בשורת הפיטורים בהשלמה ובחיוך - האם כאן החל פעמון הספקנות לצלצל בעוז? ואולי בסצנה בה מארי קלייר ואחותה רוקדות ריקוד סלסה סוער כך סתם בבית, בצהרי שבת, כי ממש כמו בפרסומת שרצה עכשיו בטלויזיה לרשת "zebra", העניים בעצם עושים חיים משוגעים כי הם מפוצצים בשמחת חיים, בניגוד לעשירונים העליונים שמפוצצים בכסף אבל מוכי דכדכת? 

בכל אופן, מישל מנסה להסתגל לחייו החדשים כמובטל - הוא מטפל בנכדים, בונה פרגולה, מבשל (אבל לא רוחץ כלים), בעוד אשתו ממשיכה להתפרנס כמטפלת בקשישים. לכבוד יום הנישואים של בני הזוג מתארגנים החברים ובני המשפחה ואוספים סכום כסף גדול המיועד לממן עבורם טיול חלומות לאפריקה, מעין ירח דבש שני. הטיול לא יוצא לפועל בשל אירוע שלא אציין מה הוא על מנת לא לקלקל למי שלא צפה. בעקבות האירוע עומדת למבחן שאלת הסולידריות החברתית והערבות ההדדית המעמדית, ועוד סימן שאלה מהבהב מעל לרוח ההומניסטית, שמילאה את מרכז הווייתו של מישל לאורך כל חייו הבוגרים.

(מצחיק לדבר על התמודדות אצילית של הגיבורים בסרט שהאג'נדה הבסיסית שלו קומוניסטית, נכון?)

יש בסרט כמה רגעים קולנועיים יפים, אם מתעלמים מעודפי אבקת הסוכר הזרויים מעליהם בנדיבות. למשל, כשמישל לומד סוואהילית כדי לא להשתמש בשפות קולוניאליסטיות באפריקה (האם באמת הניסיון שלו לגמגם בשפה המקומית יטשטש את זהותו כאירופאי לבן שמגיע לאפריקה האקזוטית?) או הסצנה בה מישל מנסה להציג בפני מארי קלייר את הידע העשיר שלו באנגלית, במונולוג שמורכב מרצף משפטים מולחמים מתוך פזמונים ידועים של דילן, ביטלס, רולינג סטונס וכיוצא בזה. גם הסצנות המשפחתיות על שפת הים נחמדות מאד. אבל לפעמים הקיטש הסנטימנטלי עולה על גדותיו, כמו בסצנה הקלישאתית בה מישל נכנסת בגפה לבאר קטן על שפת הים, ופוגשת את קלישאת הברמן המקסים, שמצטיין בכוריאוגרפיית הקסמה של ברמנים קולנועיים. לרגע השתבשה לי דמותו של הברמן והתחלפה בדמות מצויירת של דיסני, אחד המכרסמים הקטנים והחביבים שיודעים לעודד את הגיבור בשעת צרה. אמנם בסרטי דיסני הטוב הוא טוב מוחלט והרע הוא רע מוחלט, וב'שלגי קילימנג'רו' הטוב והרע לא צבועים בשחור ולבן, רק מעובדים יפה בפוטושופ ריגשי שממילא לא מותיר יותר מדי שאלות פתוחות.

מעבר לשטיקים ולחיינדעלך, ואפילו מעבר לסיפור הלא אמין שיכול היה להיכנס בקלות לקובץ מעודכן של "הלב" (דה-אמיציס) בו כל הגיבורים אמיצים ומעוררי השראה, החלק המשמעותי יותר של הסרט בעיניי הוא המפגש בין מישל, פועל שמייצג את הכלכלה הישנה, לבין כריסטוף, פועל צעיר מובטל וחסר-כל. המפגש ביניהם הוא מפגש שווה מעמד רק לכאורה - מישל הצליח להתבסס בחיים, כי שנות עבודתו הממושכות תחת תנאי העסקה הוגנים נשאו פרי. כריסטוף, לעומתו, מנסה להתפרנס בתנאים של ג'ונגל תעסוקתי, גלובליזציה וקפיטליזם דורסני. סצנות מישל רבות מצולמות מנקודת מבט של בעל-בית - המצלמה אוהבת את ביתו הקטן והחמים המשקיף על העיר מלמעלה, את גינתו הנעימה והמטופחת, את מתקן המנגל הגדול ואת השולחנות העמוסים כל-טוב עם בקבוקי יין משמחים. ביתו הדל של כריסטוף בשכונת עוני אינו מציע כל נחמה ויזואלית לצופה. כך מציג הסרט את מעמד הפועלים המפוצל בין פועלים ותיקים שהסתדרו (ההסתדרות מקבלת פתאום צבע לשוני חדש) בחיים לבין פועלים חדשים חסרי-כל וזועמים. ההזדהות העמוקה של מישל עם כריסטוף אינה מספקת. כריסטוף מוכיח לו (בסצנה הטובה ביותר בסרט, לדעתי) שפועלים ותיקים בעלי מעמד כמו מישל הם חלק מהשיטה, הוא מטיח בו שהותיקים משתפים פעולה עם מנגנון הדיכוי שרומס תחתיו אנשים כמו כריסטוף. פתאום כל הדיבורים היפים של מישל על סולידריות מאבדים משמעות. האם נדרשת מהפכה פועלית חדשה? האם הסרט הנעים הזה בעצם קורא, בדרכו השקטה והחתרנית, למהפכה חדשה?