אני נשארת עוד קצת בסביבה של הצעקה הפעורה אל הזולת מהפוסט הקודם, שנותרה תלויה באוויר. כדי להבין את הצעקה הזו אני מטפסת אל גבעת הצעקות הפרטית שלי, ומשקיפה שלוש מאות שישים. הגבעה הזאת - למעט בני המשפחה הגרעינית - שוממת לחלוטין. אני יורדת ממנה מהר, בתחושת הקלה.
*
בשבוע שעבר התחלתי לקרוא ספר שנקרא "הכאב", מאת מרגריט דיראס. הספר מבוסס על יומנים שכתבה הסופרת בסוף מלחמת העולם השנייה, בעת שהמתינה לבן זוגה שיחזור ממחנות הריכוז. דיראס לא ידעה אם הוא חי או מת, ואם חי - באיזה מצב ישוב אליה. מדי יום צעדה לתחנת הרכבת, שם סייעה כמתנדבת בארגון רשימות החוזרים. במסגרת תפקידה פגשה חיילים שחזרו מהשבי, פליטים, עקורים, ניצולי מחנות. היא ניסתה לדלות מהם מידע בנוגע לאהוב שלה, ללא הצלחה. במהלך כתיבת היומנים הדאגה מכרסמת בה בכל פה, היא טרופת דעת, ולא פלא שהכתיבה שלה מעונה ולכן מענה. זה ספר מצויין, אבל מהר מאאד גיליתי שאני לא יכולה לשאת את הכאב שעלה מהדפים ואפף אותי כאד חנק רעיל. נחנקתי. סגרתי את הספר שלא על מנת לפתוח אותו שוב. לעולם.
*
כבר עשרים שנה - יותר, כבר עשרים ואחת שנים - שאני עובדת לבד, מהבית, מתוך בחירה. רק אני והמחשב. מצומת הבחירה ההיא זכור לי בילבול מקצועי גדול, בדיוק עברתי טיפולי פריון אינטנסיביים ועזבתי את לימודי התואר השני באמצע, מבינה שהמחקר המדעי לא מושך אותי בשום צורה. הסבה מקצועית מהירה ועבודה מהבית הבטיחו שאוכל להתייצב לטיפולים ככל שיידרש, ואחר כך כשהריתי העבודה מהבית הבטיחה שאוכל להיות נוכחת ודומיננטית בגידול הילדים ככל שארצה, ואחר כך, כשהילדים גדלו, כבר התרגלתי לאורח החיים הזה. התמכרתי לשקט, ולבדידות המזהרת של שעות היום. התמכרות כבדה. כל כך כבדה, שזה לא נעצר שם. ככל ששהיתי פחות בחברת אנשים, כך -הוקוס פוקוס- קטן עוד יותר הצורך שלי לשהות בחברת אנשים. מעגל קסמים שנמשך עשרים ואחת שנים ובסופו מספר האנשים סביבי הצטמצם והצטמצם עד שאי אפשר לצמצם אותו יותר.
*
ואני חושבת לעצמי לא פעם, מה דפוק אצלי? מדוע אנשים אחרים כל כך נהנים מהקשרים החברתיים שלהם, מפתחים, מטפחים ומתחזקים אותם, ואילו אצלי זה אחרת? מדוע אני מתעייפת? כמובן שמדי פעם מתהוות נסיבות אין ברירה, נסיבות בהן אני מחוייבת לפגוש אנשים באירועים כמו חתונות, לוויות, ארוחות חגיגיות עם קולגות של בן הזוג, מפגשים עם החברים שלו ובנות זוגם - תמיד השיחה משעממת אותי למוות ואני מייחלת לרגע שכל זה ייגמר. נושא השיחה העיקרי הוא לרוב היבטים צרכניים/נהנתניים של הקיום האנושי, קניתי-את-הייתי-ב, ומעבר לזה - בעיות בעבודה, וריאציות כאלה או אחרות על יחסי אנוש, פכים קטנים מהווי בית הספר של הילדים (ועכשיו השירות הצבאי, בקרוב הטיול שאחרי הצבא, אוניברסיטה ונכדים) וכולי. כל כך לא מעניין. אני מעדיפה פי אלף לקרוא ספרים, שעוסקים באותם נושאים בדיוק, אבל איכשהו הספרים מענגים אותי מאד. מאד מאד. ואני לא מצליחה להבין למה אני לא מצליחה להתעניין במחשבות של האנשים שמולי, משכילים ואינטליגנטיים בדרך כלל, ומעדיפה לקרוא עליהן בספרים שכתבו זרים מוחלטים (או לצפות בסרטים, או להקשיב להרצאות במגוון תחומים של הידע האנושי).
*
(אולי בגלל שהספרים, בדויים ככל שיהיו, כנים יותר? במילים אחרות, הספרים מצליחים איכשהו לגבש מתוך הרעש איזו אמת בהירה ומרוכזת, שנעדרת מהיחסים שלי עם בני אדם אמיתיים. תמיד יש שם בינינו איזה קיר בלתי עביר, איזו שכבת אבנית עכורה שלא מאפשרת מבט צלול באמת, מבט חף, גם אצלי וגם אצלם)
*
בכל אופן, בימים האחרונים נתקלתי בתשובה נוספת אפשרית לשאלה שמציקה לי, תשובה מהממת לחלוטין. זה היה במסגרת הרצאה ששמעתי, של ד"ר שלמה מנדלוביץ' מנהל המחקר במרכז הרפואי שלוותה. ד"ר מנדלוביץ' מעלה במבוא להרצאה שלו תיאוריה מבנית נועזת בנוגע למבנה נפש האדם, ואשרטט את קוויה באופן כללי ומי שרוצה להתעמק בזה מוזמן להקשיב להרצאה עצמה.
*
ובכן, הד"ר מציע "להפסיק לחשוב על העצמי (של כל אחד מאיתנו) כדבר מה אָחוּד, גרעיני, ולהתחיל לחשוב על העצמי כמרובה". כלומר, ההצעה שלו היא להתייחס אל המרחב התוך-נפשי של כל אחד מאיתנו כמאוכלס ביותר מעצמי אחד, הרבה יותר, וכל אחד מהעצמי-ים הללו מאופיין במערך שלם של תכונות המאפיינות אותו: התנהגותיות, רגשיות, קוגניטיביות, ערכיות, דחפיות וכיוצא בזה. בשפה פשוטה - הנפש מורכבת ממערך רב-משתתפים של עצמי-ים השונים זה מזה.
מה שעוד יותר מרהיב בתיאוריה הזו היא המחשבה שאין עצמי אחד ראשוני "אמיתי" שיושב במרכז שליטה ומנווט את כל האחרים. לא. כל מופע של עצמי כזה או אחר הוא תלוי הקשר, או במילים שלו "העצמים המרובים נוצרים בתוך ומתוך האינטרקציה שבין העצמי לבין האחר, שיכול להיות זולת ממשי, זולת דמיוני, חפץ או רעיון." - הוא קורא לזה מופע הקשרי, כלומר העצמי שמופיע ברגע מסויים הוא תולדה של הֶקשר ברגע ספציפי.
אם כך, עולה השאלה, מי מארגן את המופע המתחלף? מי קובע איזו דמות תעלה ותגיב למתרחש ברגע מסויים?
התשובה שהד"ר מציע לשאלה הזו היא תשובה שהפתיעה אותי עד כדי שמיטת לסת - אם המרחב התוך-נפשי מורכב מעצמיים מרובים, אולי צריך להתייחס אל הסביבה הזאת כאל מרחב חברתי, הנענה לכללי משחק שחלים על כל מרחב חברתי שמוכר לנו, כלומר היחסים בין העצמי-ים השונים מתבססים על אמנה חברתית כלשהי.
האמנה החברתית (הובס, לוק, רוסו) היא עיסקה שמאפשרת כינון חברה מודרנית. כל אמנה חברתית מתבססת על הסכמה של הפרטים המרכיבים את החברה – כולם כפופים לכפייה משותפת, ובתמורה נהנים מזכויות אזרח. אבל לפני שמושגת ההסכמה הזו הפרטים המרכיבים את החברה חייבים להתגבש סביב גרעין אחד משותף - נרטיב - סיפור מרכזי שיארגן את החוויות והזכרונות של הפרטים בחברה באמצעות סיפורים, מיתוסים והסברים.
אם חוזרים להסבר של המבנה התוך-נפשי, הרי שגם היחיד זקוק לנרטיב מאחד, כזה שניתן לגזור מתוכו אמנה חברתית כופה אך מאפשרת. במקרה כזה הנרטיב יבטא מצב-על, החורג מעבר לתצורות המשתנות ויספק מעין חוט שזור שמחבר את כל התצורות כולן. ד"ר מנדלוביץ' הדגים לגבי עצמו, שמה שמגדיר אותו, כלומר הנרטיב שלו הוא היותו פסיכיאטר אבל התצורה שבאה לידי ביטוי משתנה בהתאם לנסיבות - לעיתים תקיף, לעיתים חלש, לעיתים רווי רגשות אשם.
המשך ההרצאה פחות עניין אותי, כי הוא עבר לעסוק בהפרעת אישיות גבולית שלדעת הד"ר נובעת מהעובדה שאותו סיפור מרכזי נחוץ נמצא מפורק או חסר, כלומר הסובלים מהפרעת אישיות גבולית לא מצליחים להתגבש סביב גרעין זהות אחד שממנו יתפצלו תצורות העצמי השונות, וכל המערך משתבש ונוטה לכאוטי.
*
אז תיכף ניסיתי למפות את התצורות העיקריות שלי - אשת משפחה, אשת מקצוע, התצורה החרדתית, התצורה הילדותית, התצורה הזועמת, התצורה המינית, התצורה הקוראת והכותבת. לכל אחת מהתצורות האלה יש מערך שלם ואופייני של תכונות, שלעיתים עומד בסתירה לתכונות של תצורות אחרות.
*
לגבי הנרטיב המאחד, אני לא יודעת להגדיר אותו במילה אבל חשה בבירור בקיומו. לתחושתי, הסיפור המרכזי הפנימי שלי כל-כך מהודק וסגור, שכל התצורות הפנימיות שוהות בתוכו בנינוחות כך שהאינטרקציה הפנימית ביניהן מחליפה את הצורך שלי באינטרקציה דומה עם דמויות מן החוץ. פעם קראו לזה בפשטות "עולם פנימי עשיר."
*
אבל את הכתיבה של פרננדו פסואה, למשל, אף פעם לא הצלחתי לחבב. בעיניי הוא כזה טרחן.
*
בעצם כתבתי את הפוסט הזה כי רציתי שמישהו יסביר לי, אם אפשר, מה לדעתכם אני מפסידה כשאני מוותרת על אינטרקציה חברתית?
(במובן המקובל. כי גם בלוג הוא אמצעי לאינטרקציה חברתית מוגבלת מאד)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
