משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

קניוניזם - רסיסי מסע בקניון  מאת מירי שחם, גרסה חדשה

מסע הלוויה

האבלים צועדים לאיטם. בראש המצעד, במקום המיועד למנצחים, פוסעת האלמנה. גופה אובד פעם לשמאל ופעם לימין.

זוג משקפי אבל איטלקיות (אופטיקה ברקוביץ´,1+1,עד גמר המלאי) מסתיר את העצבובית שבעיניה. שמלה שחורה קטנה מדגישה יופי חיוור, חסר אונים (אוסף פרטי, נקנתה במהלך חופשה אביבית בברצלונה).

מדי פעם האלמנה מרימה יד, הכול נעצרים בזמן שהיא מקנחת את דמעותיה (100 ממחטות צץ-רץ בשקית, להשיג במגהפארם ליד הקופות, 3 בעשר). כשידה צונחת למקומה כולם ממשיכים, מתוך הסכמה שקטה ליתרת החובה של החיים להימשך.

עתה פוסעת התהלוכה דומם בין טורי החנויות.  בקניון לא מקובל להשתהות לפרק זמן ארוך במקום אחד: או שיושבים, או שמתקדמים. זהו צו התנועה הקניוני. זבנים וזבניות מחלישים את עוצמת התאורה בחלונות הראווה ונעמדים בפתח החנות. מסע הלוויה חולף לאיטו על פניהם. כרזות בכל פינה מבשרות על מבצעי הנחות חסרי תקדים. מדי פעם נושרים משולי התהלוכה אבלים אחדים, נבלעים חרישית בחנויות, ואבלים חדשים תופסים את מקומם, בידיהם שקיות. הצועדים לבושים במיטב אופנת הסתיו. רגליהם טופפות מעדנות על ריצפת השיש הבוהקת. אשת הניקיונות בחלוק תכלת עם סמל הפירמה "שרגא, שירותי ניקיון ובטחון" - מצטדדת, מניחה להם לעבור. הצועדים מותירים אחריהם שובל טרי של טביעות נעליים. אשת הניקיונות נאנחת. המנוח לא יזכה למדוד זוג נעליים איטלקיות חדשות השנה.

התהלוכה נעצרת מול גרם המדרגות הנעות. האלמנה פוסעת ראשונה קדימה. באצילות היא מחליקה במורד, רק החולפים על פניה (מגרם המדרגות המקביל) יבחינו ברעד הדק בשפתיים. את הארון מורידים במעלית השקופה.

מסע נדודים

ברום כיפת הפרספקס, להקה ססגונית של בעלי כנף קניוניים חובטת בכנפיה, מייחלת לפתח מילוט. כיפה זו מחדירה אל ההיכל כמויות מחושבות של אור יום, בזוויות מדויקות, בסינרגיה מופלאה עם מערכת מיזוג האוויר המשוכללת פרי תכנונם של מהנדסים סקנדינביים. קו העיניים של הקונים שומר על יציבות במפלס חלונות הראווה. מדי פעם קונה לא ממושמע מסיט מבטו מקו הסחורות, אם יביט כלפי מעלה יבחין שכוחן של בעלות הכנף הולך ותש. הקונה ממהר להשפיל עיניו, שרק לא ייתפס על חם מביט בציפורים. על פי כל הקריטריונים המקובלים זהו מבט מבוזבז, ויש להקפיד על בזבוז מהסוג הנכון. לפתע משתנים הכללים:  נפנוף מהיר, הציפורים משנות כיוון ודואות מטה במטס עיוור. קול ציוצן לא נשמע מבעד לרמקולים המפצירים בקונים למלא את ייעודם. הציפורים מתרסקות על רצפת השיש, חלקן שבות ונוסקות. ילד דוחק מרפק: "אמא, תראי". אמא בוחנת סרוויס צ'כי במכירת חיסול. בחנות החיות שבקומת הקרקע, זבן מתלמד זה עתה איבד את משרתו. פצעי הבגרות שעל פניו מאדימים כשבעל הבית מטיח בו  עלבונות על ששכח לסגור את דלת אחד הכלובים. והציפורים? נודדות. הלוך ושוב, או מעלה מטה, עד שתיפולנה תשושות אל הקרקע ולא עוד.

מסע אחר

נכנסתי לחנות השוקולד "גחמה" שבקומה השלישית. מאחורי הדלפק עמדה מוכרת הדורה וערכה טורי פרלינים על מגשי כסף. היא פנתה אליי בחיוך כוזב, קניוני:

"אפשר לעזור?"

"אני צריכה שוקולד שיתאים ל..." השפלתי עיניים. "ל...אהבה שנגמרה. הוא עזב אותי. ככה. פתאום."

המוכרת שמרה על נימה עניינית. "הגעת למקום הנכון, יש לנו שוקולד לכל אירוע. בואי נראה. שוקולד מריר, 70% מוצקי קקאו עם שברי זכוכית קריסטלית, מבלגיה" היא הצביעה על פרלינים שצורתם צורת מחצית הלב, "השוקולד נמס, הפה מתמלא דם. מושלם בשבילך."

לא מיהרתי להושיט יד אל הארנק.

"אולי יש לך משהו אחר?" קיוויתי.

"כאן. עבודת יד." היא הצביעה על שלט קטן, עליו נכתב, "פרלינים ממולאים לאהבות גמורות". מאחורי השלט ניצבה ערימה של גלוסקמאות שוקולד.

קניתי אחד ויצאתי מהחנות. הנחתי את הפרלין על הלשון – נסחפת לתוך קומפוזיציה של טעמים - מתיקות מזויפת מעלה קבס, שבריר מליחות דומעת ואיזה עקצוץ צדדי מוכּר לא מוכּר.

הטעם היה מאכזב למדיי, תהיתי אם זה מכוון, ואז; תנועה, משהו זז בפנים. המעטפת התבקעה לשניים. מתוך חלל הפרלין נדחקה החוצה תולעת חיה. ירקתי הכול,  ואחר כך מעכתי את התולעת ברגלי כנגד הרצפה. מיותר לציין שצבעה היה אדום.

 לבירינת' ללא קצה חוט

השתוקקתי לשטוף פנים. בחיפושיי אחר השירותים הציבוריים טעיתי במסדרונות צדדיים, אל המבוך המשני שבתוך המבוך הראשי. באחד המסדרונות מצאתי פח אשפה גדול, גדוש לבבות הליום מעוכים, פרחים נבולים, ספרים עם הקדשות מחוקות. ברחתי חזרה לתוך הקניון.  דומה שתנועת הקונים התגברה עוד.

בקניון החלוקה המעמדית ברורה :

"קונים": ניידים, עם שקיות ביד.

"אנשי תחזוקה": ניידים, נטולי שקיות, לובשי מדים.

"מוכרים": אינם ניידים כלל, לעיתים הם לובשים מדים.

אם אינך נמנה על אחת מהקבוצות הללו, זהותך הקניונית מוטלת בספק. לכן, מייד בהיכנסך, עליך למהר ולאמץ לעצמך שקית צבעונית גדולה. 

בחנות הבגדים הראשונה אליה נכנסתי, מוכר צעיר הביט בי במבט ספקני והפטיר מייד, עוד לפני שפציתי פה, "את שמנה מדי".

"אני אחרי ארבע לידות," מלמלתי. "אין לכם 42?"

הוא משך מידי בכוח את החולצה שבחרתי. 

ליד רחבת המזון המהיר, אישה תחבה מטריה שחורה מתקפלת עמוק לתוך גרונה. אחר כך לחצה על הכפתור הקטן שבידית.

אזהרת מסע

אני נושאת את ליבי השבור בין הקומות בזהירות יתירה, כמו שנושאים תינוק.

מסע צלב

מונולוג ששמעתי, על יד דוכן העגבניות בסופרמרקט, 3.90 לקילוגרם:

"זהו. אני לא נוגעת יותר בעגבניות. יש משהו גנדרני מדי בטריות האדומה שלהן, בעגלגלות הבלתי נסבלת, בבשרנות הרכה והנוטפת של האיברים הפנימיים. הזמינות שלהן מעצבנת. הן קלות כל כך להשגה. אני קונה אותן, בקילוגרמים, עורמת בקערות על השיש במטבח רק על מנת לצפות בהן נרקבות. נרקבות, את שומעת. פה הן מאבדות את המוצקות, שם את הזוהר האדום, מתקמטות, מעלות עובש. כל הטריות הריחנית הזאת היא בדיחה. בשתי אצבעות נגעלות אני אוספת כל אחת מהן בנפרד ומשליכה לפח."

חוק הקניונים

החוק האקס-טריטוריאלי של הקניונים קובע, שלא חשוב לאיזה קניון תיכנס, בכל מקום בארץ ובעולם, עדיין תצליח להתמצא בו בקלות גם אם זהו ביקורך הראשון במקום. 

יש המנסחים את החוק מעט אחרת. הם טוענים שלא תוכל בשום אופן לנקוב בשם המקום בו אתה נמצא על הגלובוס רק על סמך ביקור בקניון המקומי.

מסע תענוגות

מוסיקת בוקר חרישית מלטפת את האוזניים. סביבי מתרחשים דברים. קריינית בעלת קול חם, מלחשש, מפצירה לנסות את איפור הפנים החדש של רבלון, "עכשששיו במחיר הכרות מיוחד". במילה מיוחד לא נשאר שום דבר מיוחד. כאב ממוקד, סיכתי, דוקר אותי בבטן התחתונה. אני יכולה להצביע במדויק על מיקום הנעיצה. הכאב קשור למילה "מיוחד".

אודיסיאה מקומית

על מנת להיכנס לקניון צריך לחלוף על פניה של מפלצת שבע-ראשית, שבע-פתחית, עם שבעה שומרי סף קשוחי מבט. לכל אחד מהם שבע ידיים מפשפשות ומחטטות בכל תיק, ברישיון.

אם הצלחת להיכנס פנימה, תוכל לנסות את מזלך אצל הספינקס החשמלי שעומד באחת הפינות וחד חידות לעוברי אורח: אם תקיש את התשובה הנכונה, יפלוט הספינקס כסף מזומן.

מסע קניות, אפילוג

האלמנה קונה מתוך הרגל שמיניות  יוגורט וארגז בירה שחורה. זבן הציפורים לשעבר מתלבט אם להיכנס לסרט פעולה בדרך הביתה. אשת העגבניות קונה בבית המרקחת תכשיר נגד צרבת. המוכרת בחנות השוקולד מסננת שיחות בסלולארי. איש בלי ידיים נושא בשיניו שקית עם ארבעה ספרים, אחד מהם על צילום. במחלקת אבידות ומציאות מחכים שני ילדים לאימא, הילדה בוכה והילד מפציר בה שתפסיק.

וחוסר האונים הגדול מכולם – שוב אינני זוכרת איפה החניתי את המכונית.