משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ככל שאני פוגשת פחות אנשים, פוחת בי הצורך לפגוש אנשים. מה יש להם להציע לי, מלבד גרסה מעובדת נוספת של שיממון? הבה נודה על האמת, האינטרפטציה שלהם אינה עולה על זו שלי, לפיכך אני דבקה בשלי.

יש מי שמתנחם בזיכרונות, זה היה מזמן. כמה מזמן? כל כך מזמן, שכבר יש לי זיכרונות מהזיכרונות. אני מתמעטת לעצמי, אם כי פחות מכפי שאני מתמעטת לאחרים.

אני בעיצומה של תקופת קריאה טובה. סוף סוף התפניתי ל'מלך הציפורים' של דרור דניאל, הקול שלו מזכיר לי את דן בניה סרי בגירסה עכשווית יותר, פחות מעיקה ובכלל לא מתחנחנת. אולי בזמן אחר הייתי נלהבת יותר, הספר כתוב היטב ויש בו רגעים אחדים מעולים, אבל משום מה לא נשביתי. בינתיים קוראת מבחוץ.

ספר נוסף  שאני קוראת עכשיו הוא 'ביצות' של אנדרה ז'יד. מסוג הספרים שמתחשק לי למרקר, כמעט דף אחרי דף. זה דחף מוזר, כי אני לא מהממרקרות. האם זה מקרי שרוב הסופרים האהובים עליי הם מיזנטרופים מובהקים? אני מאמינה להם. אולי רק כך אפשר לכתוב באמת, מתוך עיקום אף מסויים, עדיף מבעד לחלון, או לכל הפחות ממרחק ממחטה מבושמת. 'ביצות' הקדים את זמנו, לא להאמין שהספר הזה ראה אור לראשונה ב1895. כתיבה יומנית מפורקת וכל כך אבודה - אפשר לחשוב שהספר זה עתה הבקיע לראשונה מתוך מכונות הדפוס.

הספר השלישי שהתחלתי לקרוא  הוא האינסופים של ג'ון באנוויל. התחלתי וכנראה לא אסיים - כתיבה משובחת של שד-משחת, אבל התוכן! ספר מבהיל. לא הצלחתי להחליט אם אני יותר נהנית או מתייסרת, ולכן לעת עתה הזחתי את הספר הצידה, נראה אם אתגעגע. זה ספר שצריך לקרוא עם שכבת הגנה עבה יותר מכפי שיש לי כרגע.

היום הלכתי לקולנוע. לבד. לראות סרט לבד זו הצהרה. הצהרתי על סרט בולגרי, הצהרתי יומית, הצהרתי סינמטק -  בעיקר משום ששמו של הסרט הקסים אותי: "העולם גדול והישועה מעבר לפינה" -  כן! גם אני משתוקקת להיוושע לשעה קלה בחסות סרט אירופאי מלנכולי אבל חכם ואופטימי -  לא, לא. הסרט התגלה כמלכודת תיירים מהסוג הגרוע ביותר,  פרץ קיטש בלתי נסבל, חדוות חיים בלקנית פוטוגנית עם עומק של גלויית נוף מהקרפטים, ועלילה שמזכירה פרסומת מושקעת לגבינות מלוחות קשות. שלושים קשישות וארבעה סטודנטים הריעו וצחקו במקומות הנכונים, ואילו אני - הקטעים היחידים מהם ממש נהניתי הציגו ריאליזם סובייטי בוטה - קר, עצוב ועלוב, אבל מצטלם מצויין. כל השאר היה מאכזב. השחקן הראשי בסרט השתדל לתת הופעה, אבל מה שיצא לו זו רק גרסה מטרו-סקסואלית של זורבה הזכור לטוב. אי אפשר לבוא בטענות, זורבה הוא גבר עז, עז מדי אפילו, וכל השוואה לא תהיה הוגנת. רבים מאיתנו מציגים גירסאות מרוככות של מה שיכולנו להיות, אני בטוחה שהגירסה הספרותית שלי עצמי הרבה יותר מוצלחת מהגירסה הבשר ודמית [אני אוהבת לדמיין יקום מקביל בו כל אחד מאיתנו הוא כותר מאובק על מדף בספריה].

לשחקן הראשי בסרט הבולגרי, מיקי מאנוילוביץ, יש פרצוף מוכר. הוא שיחק בתפקיד הערס השרמנטי ב"אירינה פאלם". גם ב"אירינה פאלם" לא האמנתי לו לרגע, אבל שם השקר שלו היה ארוז יפה יותר.

השבוע התברר לי שלבולגרים יש מילה מיוחדת לתיאור שפם עבה שמידקק בשוליו ומתרומם כלפי מעלה. אני חושבת שזו הסיבה האמיתית שהלכתי לראות את הסרט.