משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"קישטה", צועק מישהו. חתולי הזבל קופאים.  רגע עובר, וכבר הם ממשיכים לנבור, אפם תקוע בקצה זנבו של דג מלוח. נשים משוגעות בעליית גג. בלילות שיער ראשן מצמח פרא, בבקרים הן גוזמות אותו בסכין קצבים, ומשליכות לכלבים. משליכות לכלבים. נשים הזהרו מעליות גג. מרטינה לא נרדמת. היא מוצצת אגודל. התריס חורק כמו אישה. המקרר מטרטר כמו אישה.

הצללים על הקיר כבדים. כמו אישה.

כמו הניה. הניה שצחקה: "מרטינה  מרגרינה. מרטינה כמו סבון. גברים מחליקים ממנה והלאה."

מרטינה אומרת: "לא." העולם מלא "לא". אצטדיונים של "לא" מלאים "לא" מִפֶּה לפֶה. "לא". "לא". אבל הניה באה בלילה. זוחלת פנימה דרך התריס השבור. מתיישבת בקצה המיטה. מחייכת אליה בפה מלא אגרופים. לא.

מרטינה אומרת: "אני זקנה. ברונו לא פה. לקחו אותו. עכשיו תלכי". רק לפנות בוקר הניה הולכת. צעדיה מתים. בלילה תחזור לתבוע את מה ששייך לה. כי יש צדק. ויש סדר. הך הך.

מרטינה אוכלת לֶבֶּן עם לחם ושותה תה פושר עם קוביית סוכר. גם בערב. מטפחת יציאות רכות. בצהריים, כשהיא זוכרת, היא חותכת סלט.  שתי עגבניות, אחת בפה ואחת בלב. הרבה בצל. פתיתי מלפפון, יד אחת יציבה, השנייה פחות. פעם בשבוע, בליל שבת, כבד קצוץ. ואולי עוד. לא חשוב. כשמרטינה מסיימת לאכול, היא מקנחת את הפה במפית נייר, אבל לא מתרחצת אף פעם. ככה הגוף שלה זוכר הכל.

גם השמלות שלה לא מתרחצות אף פעם. למדה את הלקח, ועכשיו קשה לתפוס אותה לא מוכנה. נשים צריכות להיות מוכנות, היא מאמינה. ומה עוד? במה את מאמינה, מרטינה? מרטינה מאמינה בבשר, צריך לכסות אותו, תמיד, כמו שמכסים ארון קודש. ומילים? גם מילים כמו בשר, מרקיבות. מסריחות. באות בפנים תולעים לבנות. ואנשים? אנשים. יותר מסוכן מעליות גג. אולי לא הייתה צריכה לגנוב את ברונו. לא הייתה צריכה לומר לו: "בוא בחור מתוק. בוא למרטינה". הייתה צריכה להגיד תיכף: "קישטה". אבל זה היה רק משחק. רק משחק. רצתה ללמד את הניה לקח. לא הספיקה להחזיר. לקחו אותו. היא לא אשמה שלקחו אותו.

עכשיו טוב? עכשיו טוב, טוב מאד. הרחובות מוצפים שמש, עולים על גדותיהם מרוב שמש, השמש מחממת כהוגן את הלב המטאפורי שלה. הניה תחזור רק בלילה, ולמרטינה מתחשק לחגוג יום הולדת. לראות מופע קסמים. לאכול פרוסה גדולה של עוגת שוקולד, לשתות קפה של עשירים. קטיפה על הלשון היא רוצה, ומי ימנע בעדה. היא הולכת ברחוב, בין חנויות ואנשים, מעברי חצייה ואנשים, שלטים ואנשים, אנשים ופחי זבל ואנשים. שוטרי תנועה מצביעים על הכיוון: פעם ימינה. פעם שמאלה. מרטינה הולכת לאט, הצעדים שלה קטנטנים. כל הזמנים היא שותקת, גם עכשיו היא שותקת, אבל הראש שלה מלא עוגת שוקולד. לא רואים.

בעל בית הקפה מאותת למלצרית: "תשאירי את זה לי". הוא מוביל את מרטינה לשולחן צדדי, ועוד לפני שהיא מספיקה להתיישב  ולמתוח את רגליה לפנים בתנוחה של ציפייה, הוא דוחק בה: "ומה בשבילך?"

"עוגת שוקולד", היא עונה. ובבמחבוא הלב מסתתרים עוד שבע תשיעיות: עוגת שוקולד! ממולאת שוקולד! עם ציפוי שוקולד!

אי אפשר שלא להריח את מרטינה. את האיכויות הבלתי-מתרחצות שלה. היא מאלצת אותם להריח אותה, וזה הרבה יותר גרוע מלאלץ אותם להקשיב לה, למשל. הריח עוזב אותה כמו שליחים עם בשורה רעה, במהירות, ביעילות, עם ראש באדמה. גם הסמרטוטים שהיא לובשת נראים למישהו מוגזמים. הם מוגזמים, מסכימה גם האישה בשמלה צהובה שמתרפקת עליו. מרטינה שורטת להם בעיניים. הם מתגוננים. המבטים שלהם מזַרים בה סכינים. מישהי בשולחן הסמוך מרגישה איך הדם עולה לה לראש. היא מבקשת מהמלצרית לדאוג לרטיות צמר גפן במיץ לימון טבעי, מצונן. המלצרית מגישה לה אותם על מגש נקי, און דה האוס. כל המבטים המאשימים מובילים למרטינה, ומרטינה מתענגת לאיטה על טעם השוקולד, שמערפל לה את החיך ומזגג את העיניים. כמה רוק בפה. בהתחלה בביסים גדולים, חוטפים. אחר כך בביסים קטנים, בשפתיים, בלשון. חוצפה שכזאת. שתעוף למקום ממנו באה. לא רוצים אותה כאן, במקום של אנשים טובים. טפו. אנשים הגונים. טפו. אנשים, אנשים עם עקרונות, עם כתובת. אנשים עם מנוי לעיתון יומי. איפה מרטינה ואיפה הם.

נקודת ההכרעה כבר רוטטת, בוטשת. ילדה קטנה עם שתי צמות עומדת ומתבוננת במרטינה, אגודל בפה. מרטינה מחייכת אליה ומציעה כפית גדושה שוקולד. הילדה רצה אליה בפה פעור, לשון משורבבת החוצה. אמה של הילדה זועקת, ממרחק של מאות קילומטרים משם, "לאאאאאאאאאאאא". אבל הכפית מקדימה אותה. הילדה בולעת מהר, מבקשת עוד. מרטינה נותנת לה, ברצון נותנת לה, זו הכפית האחרונה, הילדה פותחת פה גדול, וזהו, נגמר. יד תקיפה מרחיקה את הקטנה משם. היא פורצת בבכי. על זה באמת אי אפשר לעבור בשתיקה, שמישהו כבר יעשה משהו. כולם נאספים סביב מרטינה, הניה מתגלגלת מצחוק, "גזלנית!" היא נוחרת, "גזלנית!", מרטינה, בפה מלא שוקולד, נאנחת בשקט: "אוי ווייי", כמו אמא שלה. כמו אמא של אמא שלה. והשוקולד זולג משפתיה, טיפה אחר טיפה.