משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ פורסם לאחרונה עוד סיפור קצר מן העזבון של תרצה אתר.

תמיד מרתק להיחשף לחומרים לא מוכרים של כותבים אהובים-אך-מתים, אם כי למען ההגינות אני חייבת לציין שאהבתי יותר את הפרסום הקודם של דגימת פרוזה תרצה אתרית (צריך לגלול כלפי מטה את הדף כדי להגיע לסיפור עצמו). שני הסיפורים הם וריאציה על אותו נושא, בשניהם חסר לגיבורה מפתח מטאפורי, אבל וריאציה אחת טרגית והשניה קומית. הסיפור הקודם נתקע לי בגרון למשך ימים רבים, ואני עוד חוזרת אליו לפעמים כשאני מתגעגעת. זה היתרון המוחלט של טקסטים אהובים - אפשר לחזור ולהתכרבל בתוכם מתי שרוצים, לשחזר במדוייק את הרעד הדק. התחושה המלווה את הקריאה היא של מתנה שתמיד רציתי, שמתפרקת לי בידיים בעוד אני מקלפת ממנה את העטיפה. ככה.

בהקדמה לגילוי החדש כתבה נגה אלבלך פיסקה שלכדה את תשומת לבי, ההדגשה שלי:

"הפרוזה של תרצה אתר מאפשרת לה להביא לידי ביטוי את קולה האחר והבלתי מוכר, קול סרקסטי-הומוריסטי-ביקורתי שאינו בא לידי ביטוי בשירתה הלירית. תחושות חוסר הנחת והכאב מעוצבות במונולוגים בשורה של מצבים קומיים ודיאלוגים אבסורדיים. באופן אנכרוניסטי ניתן לכנות קול זה כ"קסטל-בלומי" (הופעתה של אורלי קסטל-בלום בספרות העברית התרחשה 13 שנה מאוחר יותר). במונולוג שלהלן נקשרת ה"קסטל-בלומיות" גם לסיטואציה של האשה התועה, התזזיתית, אשר למרות זהותה הפרגמנטרית, התלושה והמתחלפת תדיר, בכל זאת היא משתדלת להשתלב ב"משחק החיים". "

קראתי את הסיפור של אתר תחת רישומה של הערה זו, והסיפור באמת מהדהד את הלך הרוח הכבד-קליל-קיומי-מחופף שכל קורא מצוי יגדיר כקסטל-בלומיות. בעקבות כך, נזכרתי בהערה מלהיבה של בורחס, שהסביר פעם שספרות גדולה משפיעה לא רק על מה שנכתב אחריה, אלא משנה גם את מה שנכתב לפניה. במבט ראשון הטענה הזאת נדמית לגמרי משונה, אך כשחושבים על זה קצת, גם מנקודת המבט של הקורא היחיד וגם מנקודת מבט רחבה יותר, נוכחים לדעת שבורחס צדק. לצערי אני לא מצליחה להיזכר במראה המקום המדוייק, אחרת הייתי מעתיקה לכאן את הציטוט במלואו, כולל הדוגמאות שצרף להוכחת דבריו. בכל אופן, ההתייחסות מעורבבת הזמנים לפרוזה של תרצה אתר כ"קול קסטל-בלומי מוקדם" היא תמצית מענגת של בורחסיות.

...חזרה למחסן הפסנתרים של מירי שחם