משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

                                                                                                                                                                (גירסה סופית) 

אחרון בטור, הכי איטי בלהקה. תפסתי אותו בקלי-קלות ועכשיו הוא כלוא באמבטיה, שם הוא רשאי לשוט הלוך ושוב בחברת תריסר ברווזי פלסטיק אם מתחשק לו, אבל לא מתחשק לו.

לפעמים, מכונס בפינה, בוהה, הוא נראה כמעט אנושי. פולט "גה" ומשתתק. לא אכפת לי להודות: אני נמנית על הנשים שנחוץ להן אלבטרוס. בסוף גם הוא יבין את זה. כמעט אנושי, בתחתוניו הצהובים, שיער חזה דליל, מכסה את פניו בידיו הגדולות. ריח דגים מתים ועיניים של אלבטרוס, עגולות, נטולות עפעפיים. אני הכי אוהבת לראות אותו נשען כנגד הקיר בגנדרנות של קדוש מעונה.

מוכרחה שיהיה לי אלבטרוס. לא יכולה בלי אלבטרוס. הוא עוד יתרגל ושיגיד תודה. את הקודם הורדתי בעזרת רובה ציד.

(לפניכם קטע מעבר. יש להביט ימינה ושמאלה ולחצות בזהירות אל העבר השני. מצטערים על אי-הנוחות, עניין עדין. הכותבת נמלכה בדעתה בנוגע לכתיבה בגוף ראשון. הנה הגוף השלישי שלה מתעורר לחיים. ויש גם גוף שני, אבל אתה כבר לא כאן)

לפעמים היא נכנסת לחדר האמבטיה ובקול גס מצווה על האלבטרוס לעשות עבורה דברים, גם כשהוא פועה כמו תינוק. זה באמת לא מזיז לה, בסך הכל עוד עוף מגודל, אפילו שניחן במבט הזה, דומה-עד-כאב לגברים שצילם אוגוסט סאנדר בתחילת המאה העשרים. כשהיא מצוברחת היא מלבישה אותו באוברול טייץ שחור ומשקה אותו שיכר תפוחים מקולקל. שלוש פעמים ברצף הוא נאלץ לחקות את אדית פיאף שרה "פאדאם פאדאם". אילו היה גבר, ודאי היה מזקין אצלה בין לילה, אבל מקורו של האלבטרוס נותר אדום כשהיה. זה ודאי מעיד על משהו, אולי על עמידות יוצאת מן הכלל. אשרי המאמין בחוסנם של אלבטרוסים. בשעת חצות היא שומעת אותו מקיש שבע פעמים על מנעול החלון ומפצח אותו כאילו היה אגוז פקאן. האלבטרוס סבור שהיא ישנה, להיפך, הוא בטוח שהיא עוד ערה, ובורח אל האלמנה שגרה קומה אחת למעלה. בגוף שלישי היא שומעת טפיפות רגליים כשהם רוקדים פוקסטרוט כל הלילה, האלמנה עונדת לכבודו את הפנינים שלה. הסיפור מוכר וידוע; כל אלמנה והאלבטרוס שלה, הריקוד, המשקה, הלילות הארוכים, עתירי הערפל.  בלילות האלו האוויר שמעל השיכון מתמלא משק דחוס של כנפי אלבטרוסים עד שבקושי אפשר לנשום. 

(כאן בדיוק המקום לציין שהנפטר של האלמנה לא אהב לרקוד. אם כן, מהי הברכה שיש לברך על המתים: שהכל נעשה בדברו? המתים משתחלים הנה בין השורות, ריק מתמלא בריק. בינתיים המילים שנותרו מאחור העלו רימות שיכחה. ועכשיו, לאחר מות, מתבקשת שיבה לכתיבה בגוף ראשון. האמינות חשובה לי)

פעם אחת הבאתי לאלבטרוס דג מעושן לארוחת צהריים. האלבטרוס הביט בי ואמר, "גברת, התבלבלת. תסתכלי עליי טוב טוב, אני בכלל לא האלבטרוס שלך". לא ניסיתי להתווכח. בכפו רמז לעבר דלת חבויה מאחורי המקלחת. התנצלתי על ההפרעה ופתחתי את הדלת האחרת. לא הופתעתי כלל משמצאתי עצמי בחדר ובתוכו  אלבטרוס. "אני לא האלבטרוס שלך", קירקר, והניע צווארו לעבר דלת בקיר, כמסמן "הנה, שם."

לאלבטרוס השלישי קשרתי חוט אדום לזנב. מעברה האחר של הדלת קיבל את פניי האלבטרוס הרביעי וחוט אדום כרוך סביב ציצת זנבו. השארתי אצלו את המגש עם הדג, ופניתי לחזור הביתה, דרך כל האלבטרוסים וכל הנשים שהוסיפו לאחוז במגש כפי שארטמיס אוחזת חץ וקשת. אילו הייתי גבר, החזרה הביתה הייתה אורכת עשרים שנה לפחות, אבל הייתי אישה והספיקו לי דקות אחדות. איש לא חיכה לי שם, מהעבר האחר, למנות את הזמן בנקפו עד שובי. אולי זו הסיבה שהדרך קצרה כל כך. אני צופה באלבטרוס דרך המראה הקבועה בחדר האמבטיה, כשהוא מחסל באצבעות תאווה שמנוניות שאריות של דג מעושן. חשוב לי להדגיש שהסיפור הזה מסתיים כמו כל הסיפורים הרגילים, בלי עודף סנטימנטים ובלי קטסטרופות, רק במשיכת כתפיים חלושה. לראייה, כתבתי במחברת את המשפט הנשי האולטימטיבי:  "אין כמו הבית".