משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

פוסט זהה גם בוורדפרס, בתקופה הקרובה אבדוק איזה מבין המימשקים פחות מנג'ס בעיצוב 

"יש דמויות שאי אפשר להרוג, אלה המגיחות שוב ושוב ברומנים השונים" 

(מישל וולבק, מתוך 'להישאר בחיים וטקסטים אחרים')

מרי קתרין דוצ'רטי, בת 14, 145 ס"מ               רוזאנה ווטסון, בת 13, 150 ס"מ

צבע שיער: אדמוני, צבע עיניים: כחול כהה        צבע שיער: חום בהיר, צבע עיניים: כחול כהה

מרי היניגן, בת 13, 154 ס"מ                          אלן וודמן, בת 11, 130 ס"מ

צבע שיער: חום בהיר, צבע עיניים: חום שקד       צבע שיער: אדמוני, צבע עיניים: כחול כהה 

הצילומים הללו צולמו בבית הסוהר של ניוקאסל, במועד לא ידוע בין השנים 1871-1873. ארבעתן הואשמו באישום משותף, חריג למדי: גנבת ברזל, והעונש שנפסק לכל אחת מהן היה שבעה ימי מאסר עם עבודת פרך. אלה כל העובדות הידועות. עיון מהיר בצילומי האסירים האחרים שצולמו תחת אותה מסגרת זמן ומקום, מסגיר בעיקר גנבי מגפיים או פריטי לבוש. אחרים גנבו כסף, שעונים או מזון, ובנוסף - זנות, נוכלות, בריונות - החשודים הרגילים - וארבע ילדות ויקטוריאניות הורשעו בגנבת ברזל! איך גונבים ברזל? לא מתוך דחף חמדני רגעי שאינו בר-כיבוש. ברזל אינו מעיל שננטש לרגע על ספסל ללא השגחה, גם לא זוג מגפיים שהופקרו מחוץ לדלת - במקרה של הנערות מניוקאסל יש לשער שהתבצע תכנון מוקדם כלשהו. כן, לאחת מהן נצנץ רעיון והיא הצליחה במאמץ לשכנע את האחרות, להלהיב
אותן, להשתיק את הפקפוקים וההסתייגויות. אני מתעכבת על רגע המעבר מחבורה חולמנית של נערות מתבגרות, צחקוקים והתרגשויות, לכנופיית פשע בהתהוות. ובכל זאת, איך גונבים ברזל? האם מישהו הזמין מהן את "העבודה"? הפעיל אותן? מה תכננו לעשות עם השלל? האם המהפכה התעשייתית המואצת עוררה תופעה של בהלה לברזל, שוק רעב שמחפש ברזל בכל מחיר? איך בדיוק התכוונו להזיז את המלקוח ממקום למקום? האם אחת מהן הייתה אמורה להסיח את דעתו של השומר? האם האחרות גררו עגלה מאולתרת באמצעותה תכננו לסלק את השלל? האם ניהלו תצפיות, האם עקבו אחר הפעילות באתר המטרה? האם נתפסו כבר במהלך הנסיון הראשון? איך נלכדו? האם ניסו להימלט בריצה, מפקירות מאחור את הברזל הגנוב? האם נכנעו מייד, משותקות למראהו של השוטר במדים שקרא להן לעצור? 

מבנה זה שימש כבית הסוהר של ניוקאסל במאה ה-19 וסגר את שעריו ב1925

ניוקאסל במאה ה-19 היא עיר תעשייתית, שכלכלתה מבוססת בעיקר על מספנות ותעשיית הברזל. כמו ערים אחרות באותה תקופה, זוהי עיר מזוהמת ומצחינה. האוויר מעופש ומחניק, נשימתו הכבדה של ההמון, מאבקי הישרדות יומיומיים בעיר אפורה וקודרת. אחת למספר שנים נרשמת בה התפרצות של מגפת הכולירה. האחרונה, שהתרחשה בשנת 1853, גבתה את חייהם של יותר מ1500 תושבים (באותה שנה אוכלוסיית העיר מנתה כתשעים אלף נפש). המגיפות אינן מרתיעות את הכפריים בסביבה, שמעתיקים בהמוניהם את מקום יישובם אל העיר. בין השנים 1801 ל1901 אוכלוסיית העיר גדלה פי שמונה. בלילות רחובותיה מוארים באור צהבהב, פנסי תאורה על בסיס גז הוקמו עוד ב1818. ב1836 נוסד בעיר גוף משטרתי מודרני, ב1873 נפתח לרווחת הציבור הפארק הציבורי הראשון, ב1878 הספריה הציבורית הראשונה פותחת את שעריה. אני מביטה שוב בצילומי האסירים, שהזמן הצהיב והאפיר. המצולמים לובשים בגדים מרופטים, מלוכלכים, אכולי עש. מרביתם תוקעים במצלמה מבט מיואש ומובס, רק מיעוטם זוקר סנטר קדימה ביוהרה מתריסה, או בוהה נכחו בשעמום טוטאלי. ניתן בקלות לחשוב שהם שחקנים בסדרה בריטית תקופתית, מקימים לתחייה את אחת מיצירותיו האלמותיות של דיקנס. להביט בצילומים הישנים שחולצו מהארכיון המשטרתי, להתרכז באי-ממשותם הממשית, הביורוקרטית כל כך. שורה של רוחות רפאים ולהן שמות, מקצועות, מימדים פיזיים, כולם נענשו בידי אדם.

אני חוזרת אל הסיפור המחורר של גנבות הברזל הויקטוריאניות. אני מרגישה צורך להשיב אותן אליי, להנשים את הסיפור שלהן. ברור לי שלא אוכל להסתמך רק על כוחותיי שלי, אני נזקקת לעזרתן של רוחות רפאים נוספות. ידוע כי לואיזה מיי אלקוט פרסמה את "נשים קטנות" בשני חלקים, בין השנים 1868-1869, לפיכך ניתן לקבוע כי ארבע האחיות לבית מארץ' הן בנות אותה תקופה בערך. בנות מארץ' אמנם גדלו בצפון אמריקה, אבל הקונסטרוקציה הבסיסית שכוללת ארבע בנות, שכל אחת מהן מייצגת גוון נשי אפשרי, ארכיטיפ אחר של התבגרות וגילוי - קוסמת לי, פותחת אפשרויות. אני יוצאת מנקודת הנחה שבכל קבוצה שמונה ארבע בנות מתבגרות - אחת תהיה בוגרת לגילה ואימהית (דמטר?), אחת לוחמנית ויצירתית (אתנה?), אחת טובת-לב עד כדי ביטול עצמי (הֶסְטִיָה?), והקטנה תהיה מפונקת ונלבבת (אפרודיטה?).

מג היפה היא הבת הבכורה, פורשת חסותה על אחיותיה, אך עדיין, משתוקקת ללבוש בגדים יפים ולהסתחרר בנשפים עד אור הבוקר! מבין ארבע גנבות הברזל שלי, רוזאנה ווטסון היא היפה מכולן, ודומה שגם לבושה מוקפד יותר ביחס לאחרות. בתצלום היא נראית שקטה ומעוררת אמון, בידיה הפתוחות היא מראה שאין לה מה להסתיר. רוזאנה מישירה מבט אמיץ אל הצלם, כמצהירה שאין בה שמץ של אשמה או חרטה. בכסף שתקבל תמורת הברזל תכננה לרכוש תרופות יקרות שידה אינה משגת, ולהציל נפש יקרה וקרובה - אם? אב? אח? אחות? כמו מג גם רוזאנה תינשא לאיש ותקים משפחה. רוזאנה ווטסון תגיע אל הנחלה.

*

(מישל וולבק, מתוך 'להישאר בחיים וטקסטים אחרים')