משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

בפוטובלוג של ראסל היגס נתקלתי לראשונה לפני כשנה. שבועות אחדים עקבתי מוקסמת אחר הטקס היומי של העלאת צילום לאתר:  תמיד דיוקן עצמי על רקע קיר לבן מלווה בדקורציה מופרכת כלשהי, במראה טראשי מאולתר.

דומה שאין כוונת מכוון מאחורי הרצף הבלתי-מתכלה של הצילומים. הרצף האקראי הינו לב העניין, לכן מקפיד היגס לשמור על אותה זוית צילום ועל אותו רקע.  הפוטובלוג של ראסל היגס מחדד את מופע האני-הטרנסנדנטי המאפיין בלוגים באשר הם בלוגים ("אני-אני-אני"), ובוזמנית חותר תחתיו כמדגיש את חוסר התוחלת, שהרי מה שהיה הוא שיהיה: הימים אינם נבדלים זה מזה, בלתי אפשרי להצביע על התפתחות כלשהי, לכל היותר ניתן לחשוף את התבנית. יותר מכך - התוכן תופס מקום מישני, ההתייצבות בזירה הופכת לעיקר, הנוכחות - לחובה היחידה. רק ציון התאריך המשתנה מצביע על הזחילה האיטית אל עבר הקץ הבלתי נמנע, בין אם קץ מטפורי או ממשי.

היגס המגיש עצמו על בסיס יומיומי לצופי הבלוג, מציע למעשה את האני המאובזר. הוא מבטא עצמו דרך חפצים בנאליים שהוא מלקט מסביבתו. בדף הבלוג מצטבר גודש צבעוני, ילדותי, מקושקש, 

שארם של גרוטאות.

אני אוהבת את ראסל היגס על כושר האמצאה ויכולת האילתור, על הנרקיסיזם המורעב שלו.

המשותף לכל הצילומים: הדמות, המקום. הקיר הלבן אליו היגס נצמד כרקע, משמש מעין דף לשרבוטיו. המצלמה אינה זזה ממקומה וקולטת תמיד את אותו מבט, מיושר קדימה [ענייני? אדיש? מקצועי?] כך שהמבט של הצופה הנתקל במבט הישיר של היגס סובב וחוזר וננעץ חזרה בצופה, מקיים עם היגס דיאלוג של מציצנות.

[ומה מתרחש בין צילום לצילום? המצלמה נחה על החצובה. התאורה כבויה, מכסה פלסטיק שחור אוטם את העדשה המכוונת אל קיר חדר השינה. על הקיר מסומן בעיפרון חץ קטן, משמע, פה. כשהוא עובר שם, בדרכו אל, או בדרכו מ, הוא נזהר שכתפו לא תכה בחצובה בטעות]

*

מהו קישוט? קישוט הוא לעולם תוספת. הקישוט עלול לשבש מחד, ליצור דיסוננס או להשטיח את האובייקט, לפגום ולקלקל (למשל, באמצעות קישוטיות יתר) - ומאידך, הקישוט יכול לשמש כזירה נוספת של ביטוי אישי, לספק חיזוק ותמיכה, לאפשר כינון מגרש משחקים סימבולי עבור משחק הזהות/מהות, לחזק את הסבטקסט.

*

צופה חדש שעורך סיור הכרות בבלוג  מתמקד באופן טבעי בדמותו של היגס – הוא משווה בין הצילומים ומחלץ מהם את המשותף: מבט סגפני משהו, תווי פנים מוארכים, לעיתים נדמים כאציליים, לעיתים סתם יגעים [כשלוחצים על צילום מקבלים אותו בהגדלה ניכרת, חודרני עד לרזולציית זיפים על הלחי]. בצילומים מסויימים הוא קצת מזכיר לי את פיטר אוטול. ככל שהצופה מבלה זמן רב יותר באתר וסורק במבטו צילומים רבים יותר, הוא מפסיק לחפש את המשותף ונוהה אחר המפריד: נמצא שראסל מתפוגג ובעצמו הופך להיות חלק מהקיר, הוא הופך למצע עליו מונחת הדקורציה. מכיוון שהיגס כבר מזוהה ומסומן, אנו נוטים להתעלם מהדמות המרכזית, החוזרת, ולהתייחס אל הקישוטים כאל העיקר, בהיפוך וירטואוזי של סיבה ומסובב.

מה אומר לנו ראסל היגס? האם העבודה שלו מתייחסת לצורך של אמן לספק חידוש בכל מחיר, כדי שימשיכו להתעניין בו? האם הוא מתמקד בחילופי עיקר וטפל?

השימוש שלו במצלמה – כך הוא אומר, משקף 'אימידיאטיזם', מיידיות הרגע – לא לבזבז זמן בחיפוש אחר תאורה טובה יותר, לא לחוש חרטה על כך שאין ברשותו מצלמה משוכללת יותר. האימידיאטיזם מכונן את דיקטטורת  ה-כאן וה-עכשיו. עם זאת, ככל שנאספים יותר צילומים, גובר עליו הלחץ להתחדש. אני מניחה שהחיפוש אחר אלמנט קישוטי יומי חדש גוזל ממנו יותר ויותר משאבי  זמן. ככל שהוא מנצל את המשאבים שישנם בסביבתו המיידית, כך גובר הצורך להרחיב את מעגל הליקוט ולפלוש אל טריטוריות מרוחקות יותר בחיפוש אחר אלמנטים דקורטיביים [אימפריאליזם קישוטי?]. ה'אימידיאטיזם' כרעיון לא עומד במבחן הזמן.

עולה בדעתי עניין עשיית הצרכים, כשהצילום העצמי הוא חלק מאותם צרכים, התובענות של הרגע מגרשת את האיפוק שהוא אחד מסממני התרבות מצד אחד [תרבות המבוגרים בעיקר] אך כבר למדנו שהתרבות הדיגיטלית היא חסרת סבלנות [ילדותית?]. לא עוד חדר חושך, פילם, תמיסות. תרבות הסנאפ שוט מקדשת את הסיפוק המיידי, שבוזמנית מבשר על אבדנו של אותו סיפוק ומעודד חיפוש אחר נקודת גירוי חדשה, לא משומשת, שגם היא בתורה צפויה לקרוס וכך הלאה.

אספקט נוסף שמציג היגס – השחרור מהדיקטטורה של ההון – לא להיטרד מהמחסור החומרי כחסם יצירה,  האימידאטיזם מאפשר עבודה עם מה שישנו בסביבה באותו רגע, וכך הזמני והחולף והשולי מונצחים על גבי רצף. החיפוש המתמיד אחרי חומרי יצירה בסביבתו הקרובה מאפשר את ההזרה האמנותית המתבקשת, משום שבדרך זו גם סביבתו הופכת לחלק מאותו רצף של עשייה אמנותית, סדנה, ספקית חומרי גלם.

אקט החיפוש, החיטוט, החליבה של הסביבה כספקית שכבר אינה מובנת מאליה כל אלו הופכים לחלק מהיצירה עצמה.

העבודה של היגס מציגה מטפורה לאינטרנט – הרגעי והחולף שמוחלפים ברגעי ובחולף הבא, אין פנתיאונים פה, או כמעט ואין. החשיבות נובעת מהטפטוף המתמיד, מהאפקט המצטבר של ההתמדה, כבר לא מעמידה קרועת עיניים מול יצירה אחת כובשת, מונומנטלית. את אותם הדברים אפשר להחיל גם על הכתיבה האמנותית ברשת. המארג הוא הבשורה, לא כל תא ותא המסודרים באופן היררכי, כפי שהורגלנו, אלא המכלול כולו ברצף הזמן, בזמינות, בהשתנות התמידית בכל רגע ורגע שהמדיה הדיגיטלית מאפשרת.