משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

דרך החלונית הקטנה הוא העביר לי ערימה של צ'קים להפקדה, ואפילו לא אמר "תפקידי בבקשה",סתם עמד ובהה וחיכה שאסיים. התור היה ארוך, כמו תמיד ביום העברת הקיצבאות מהביטוח הלאומי. הבנות שאיישו את העמדות האחרות, מימיני ומשמאלי, שכחתי את שמן, עבדו לאט בכוונה, וההפסקות שלקחו היו תמיד ארוכות מדי. כשחזרו, מחודשות ליפסטיק ומסקרה, ועם כוס קפה ביד, עוד התעכבו בדרך לסחר חליפין של רכילויות וצחקקו עם הפקידים במחלקה העיסקית. לעומתן, אני מקפידה על הפסקות קצרות. אוכלת סנדביץ' עם גבינת קוטג' שהכנתי בבוקר וחוזרת מייד לעמדה, הרי אנשים מחכים. זה חודש שלישי ברציפות שתמונתי מודבקת על לוח שעם שתלוי מעל לטוסטר אובן במטבחון, תחת הכותרת, "מצטיין/ת הסניף".

אחרי הצ'ק השלישי, אמרתי "רק רגע אדוני", משכתי את התיק מהמדף האחורי ויצאתי בלי להגיד שלום אפילו לשומר האתיופי הנחמד שעומד בפתח, שכחתי את שמו.

התיק שלי גדול, כל התיקים שלי גדולים ושחורים, לא אכפת לי אם הם יפים או מכוערים, כל עוד הם שחורים וגדולים. כשאני במצוקה אני מחזיקה את התיק מקדימה, על הבטן, כמו שריון. כבר שנים ככה. בחודשים שלפני הגיוס טיפלתי בתינוקת של אישה נכה. נסעתי כל יום העירה, באוטובוס. על יד התחנה המרכזית עמדה שורת מוניות בהמתנה, ואחד הנהגים, ג'ינג'י בעל גבה מחוברת שתמיד דיבר בקול רם ובנפנופי ידיים, נהג לחייך ולצעוק אחריי יום יום, בוקר טוב יפהפיה. תעבתי אותו, והשתדלתי להגביר מהירות, מורידה ראש ומחזיקה את התיק הגדול על הבטן, אבל הוא תמיד גילה אותי. פעם אחת, כשנמאס לו מההתעלמות שלי, כמעט דרס אותי בכוונה. בלם בחריקה חזקה מילימטר ממני וצחק בפה פתוח, ראש מחוץ לחלון, בוקר טוב יפהפיה. הרגשתי את האוויר שפלט פוגע לי בעור, עד כדי כך היה קרוב. לקחתי תנופה עם התיק השחור הגדול, והכנסתי לו את זה בפרצוף. האף שלו התפצח בקול חריקה. יותר לא עברתי משם. גם עכשיו הצמדתי את התיק לגוף, מתחבאת מכל המבטים הנבזיים ברחוב. בדרכ כלל אני מעדיפה לנוע ברחובות צדדיים.

"ומה קורה...אם מתרחשת תקלה?"

"בשש השנים שהמכון קיים, עברו כאן אלפי מטופלים באפס תקלות. בכל פרוצדורה מתקיים בנוסף גיבוי לזכרון מטמון רמה 1, ככה שבמקרה שיש תקלה במהלך ההעברה אפשר להפסיק אותה ולשחזר מיידית את הנתונים.

הילדים, חשבתי. נופפתי בידיים. רציתי לתלוש את האלקטרודות מהראש. הטכנאית ניתקה את החיבורים.....וניגשה אליי.

"מה קרה?"

"הילדים! איזו מין אמא אהיה אם אשכח הכל?"

"אל תדאגי, הרגשות לא נפגעים. תנוחי כמה שבועות, חודשים, בלי ההכבדה של כל הזכרונות שלך, ואחר כך נחזיר לך הכל, אל תדאגי. את בסך הכל יוצאת לחופשה קצרה מהזכרונות שלך, לא מוותרת עליהם לגמרי.

"הוא היה...היה רגיל כזה. לא גבוה, לא נמוך, בלי משקפיים או שפם או זקן...קצת מקריח, לא יותר מדי."

"תתאמצי" הקול של דוקטור לרנר היה חד כדוקרן קרח.

אהבתי אותו. השתעשענו במילים של קץ.

"האוזן", קראתי מבוהלת, "נעלמה לך האוזן"

הוא נטש את השד הקרוב אליו ומשך את בדל אוזנו בתנועה עצבנית. "מה יש לך," רטן. "האוזן בסדר." כנראה אי אפשר לסמוך על שאריות האור שמזדחלות פנימה.

היד מונחת אבל פעם אני חשה בה ופעם לא. "היד," נאקתי. הוא התעלם.

אספתי פירורים - פלסטלינה של גוף.

הוא עמד מחוץ לטווח הקליטה של מצלמת הבטחון. ראיתי צווארון בצבע ירקרק, ופיסת צוואר, וקו כתף. לא היה לי שמץ מושג.

"עיניים אפורות," פלטה לבסוף. "והיה לו חיוך ממיס, לכן לא כל כך שמתי לב לפרטים שנתן לי. הוא חייך כל הזמן."

ניסיתי. במאמץ גדול. יודעת שהתיאור הזה מנגן מוכר, היה מישהו כזה, פעם, והיינו קרובים ו-

ערפילית שחורה שקעה אט אט בתוך מוחי. הייתי מאד עייפה. פיהקתי פיהוק גדול. זכרון מטושטש של עיניים עכורות, צף איטי על ראשו. פאזל שלא מתחבר. הנחתי לזה.

לא התאפקתי, וטעמתי. באמת היה לזה טעם של אינסטנט ג'לי תות של אוסם.