משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

 [הגלריה עודכנה]

מתוך תא הוידוי שעל הכריכה האחורית:

צבי הוא דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, שמנסה ללכוד את המעשה הציוני באמצעות הלשון העברית. מינה, סטודנטית לשעבר, היא בת זוגו שכמהה לתינוק אך לא נענית. הוריו הם זוג מבוגר שהיה שותף בהקמת קיבוץ בארץ ישראל, ומתגורר כיום בתל אביב; מה שנותר מחייהם אלה זיכרונות בלבד. קורותיהן של הנפשות הפועלות מופיעים כפזמון חוזר, שלושה נוסחים שמתארים יום אחד בחייהן. מדובר בסתם יום של חול אשר בעצם כתיבתו מחדש הוא משתנה לבלי הכר. ככל שנוספים פרטים כך נגרע מן העלילה ומתחדדים הפרטים השוליים, המשניים לכאורה. באמצעות השפה העברית הנלמדת מפיהם של ראשוני המתיישבים בפרויקט המחקר של צבי, ומיצירותיהם של סופרי העברית בראשית המאה ה-20 עובר הסיפור תהליך של פירוק והרכבה. ההיסטוריה מפרקת את החיים והשפה מנסה להרכיבם מחדש. המצב העברי מתכתב עם שפה שנשתכחה ומזמין לדיאלוג עם הזיכרון הקולקטיבי של חיי הספרות ושל חיי המעשה. חגיגה לאוהבי העברית.

להתרשמות בלתי אמצעית. מומלץ! לבעלי נטייה לחשיבה בדלנית, לבעלי זמן פנוי, לסתם קטני אמונה ו/או שוחרי שפה,

להלן הפרק הראשון במלואו  

כאן

עכשיו אני

אני מניחה שיהיו לא מעט מבקרים שיקבעו ש'המצב העברי' מזמן חווית קריאה מתגמלת לקורא התרבותי והחרוץ. מצאתי שהקריאה שלי בספר היא בעיקרה קריאה מתגוננת, אסביר מדוע:

בראש כל פרק מובאת ציטטה מתוך טקסט של אחד מאבות המזון הספרותיים: ברנר, גנסין, עגנון ועוד. מובן שהציטוט אינו מונח שם סתם כך לשם דקורציה, אלא משמש כפנס כיס שתפקידו להאיר בדרך פינות טקסט מוחשכות. אולם הכותבת אינה מסתפקת בכך. בגוף העלילה היא מוסיפה ושותלת רמזים לסצינות ספרותיות מפורסמות מתוך הקנון הספרותי המקומי, כך שבמידה רבה חווית הקריאה מזכירה שיטוט מייגע במוזיאון שעווה ספרותי.

הקריאה המתגוננת שלי נובעת מהחשש והחשד שאני מפספסת לאורך הדרך לא מעט רמזים חשובים. שלמעשה אני קוראת רק על-יד. שאני לא מספיק תרבותית וחרוצה ומזהה ונאנחת בסיפוק-של-פיצוח.

זו חווית קריאה מתסכלת, בה הקורא, כלומר אני, חש מראש מובס.

פלוגה בקו

בעמוד השני של הספר פגשתי את הפיסקה הבאה – "ביום גשום אחד בירושלים מעדה סטודנטית צעירה במדרגות התלולות וצבי מיהר ואחז אחיזה חזקה במרפקה. מגע הסריג הכחול שלבשה הזכיר לו דבר מה כאילו כבר היה ביניהם הדבר הזה."

חלקכם אולי מזהה מיידית את המקור. אני מניחה שהמחווה המפורשת ל'מיכאל שלי' הייתה עוברת מעליי, לולא זכה הספר של עמוס עוז  להוצאה מחודשת לכבוד שישים שנות מדינה/ארבעים שנות ספר. בצירוף מקרים פטליסטי הועלה הפרק הראשון של 'מיכאל שלי' לרשת לפני שבועות אחדים. קראתי. זכרתי.

כך נכתב אצל עמוס עוז:

ביום-חורף בתשע בבוקר מעדתי במדרגות. צעיר זר אחז במרפקי. ידו היתה חזקה ומתאפקת. ראיתי אצבעות קצרות, שטוחות-ציפורן, אצבעות חיוורות אשר על פרקיהן צמחה פלומת שׂיער שחור. הוא הזדרז להפסיק את נפילתי. אני נשענתי על זרועו עד שחלף הכאב. הייתי מבולבלת מפני שמשפיל הוא למעוד פתאום בנוכחות אנשים זרים: עיניים חוקרות בולשות וחיוכים בלתי-נקיים. והייתי נבוכה מפני שכף-ידו של הצעיר הזר היתה רחבה וחמה. כאשר תמך בי הרגשתי בחום אצבעותיו מבעד לשרוול שמלת-הצמר הכחולה שסרגה לי אמי. חורף היה בירושלים.

מובן שהדמיון אינו מקרי. משום כך התחלתי להטיל ספק בכל מה שנכתב אצל נתנאל מנקודה זו והלאה, ואפילו חזרתי לראש העמוד וקראתי שוב מהתחלה. האם מע' היחסים בין אבא של צבי לבין אמו תהדהד את מע' היחסים הבעייתית בין חנה למיכאל? ומה בעניין החזרה העקשנית על הצירוף  'אביו של צבי', ללא ציון שמו – האם  אין כאן התייחסות מרומזת לאבא ספרותי אחר?

"אביו של גולדמן מת באחד באפריל", כך נפתח 'זכרון דברים' של שבתאי.

"בזמן שהגיע אביו של צבי שרו סביב שירים רכים ותאווה מלוחה עלתה מן הים", הוא המשפט הפותח של 'המצב העברי'.

האם לילך נתנאל מרמזת לנו שאביו של צבי עומד למות? כל זה בשני העמודים הראשונים בלבד, וההמשך, אללה יוסתור - מי יודע אילו סודות שלא שערתי קבורים בהמשך הטקסט. מלחיץ.

אותה קומה, אותה בלורית שיער

בעמודים הבאים זיהיתי פעמים אחדות את חיתוך הכתיבה האופייני של אחד, יואל הופמן, למשל:

"פירות גסים נושרים ונרמסים בעקבים. פרוסות דגים מפולפלות תתקין לארוחת צהריים. צבי יבוא לשבת עמם. יבקש תוספת מן הרוטב המלהט. יגשש בלשונו להוציא עצם דג."

השיטה: צילומי תקריב מילוליים ברזולוציה גבוהה עד לפרטי פרטים, תיאור תמונות תוך שימוש שיטתי בזמן עתיד. במקומות אחרים בטקסט - דינמיקה מטפורית המתבססת על חיתוכים זוויתיים מפתיעים בין אובייקטים בלתי קשורים לכאורה, מעבר לולייני מכוון בין גבוה לנמוך - כל קורא ותיק של יואל הופמן יזהה מייד את התבנית. כמו כן לא נפקד מקומה של המוסיקה ההופמנית הייחודית, המדבקת -  רצף המשפטים הקצרים שמכתיבים קצב נשימה מוכר כל כך. ושוב, לאט - "פירות גסים נושרים ונרמסים בעקבים. פרוסות דגים מפולפלות תתקין לארוחת צהריים. צבי יבוא לשבת עמם. יבקש תוספת מן הרוטב המלהט. יגשש בלשונו להוציא עצם דג."

אלא מאי? הופמן כותב פסקאות קצרות, תמציתיות, מרחפות באוויר. ואילו לילך נתנאל מוותרת על הסובטיליות של ההגשה ההופמנית ודוחסת ודוחסת. הטקסט שלה נראה כמו צלחת לאחר ביקור נמרץ במיוחד בבופה של קייטרינג חתונות. התוצאה – מעיקה וקצת מלאכותית. אין קסם. אין די אוויר.

מעטים מול רבים

הקריאה מן המארב אינה נוחה לי. כשאני קוראת רומאן, אני מבקשת בכל מאודי להתמסר לסיפור, רצוי אפילו שיזמין אותי לגור בתוכו לזמן מה. אבל בכל פעם שצונח לו ציטוט על ראשי אני מאבדת את תחושת הצלילה, והמציאות, שצורתה צורת רצף מילים מומצאות על נייר האחוז בידי, שבה וטופחת על פניי. ידע כל כותב עברי כי יש מחיר לכניסה וליציאה התכופים מתוך הסיפור. המחיר הוא אבדן מה שמכנים 'השעיית הספק', במילים אחרות – הקריאה הופכת יותר מדי מודעת לעצמה.

מה היה לנו שם

כחובבת כתיבה אני תוהה מה הייתה שיטת העבודה של לילך נתנאל בעבודה על הספר. האם היא בנתה את העלילה ורק אחר כך חיפשה וטמנה בפנים כמו ממתקים את הסצנות הקנוניות המצוטטות, או שעבדה הפוך - הכינה לעצמה מראש סצנות מפתח כתחנות עצירה  ולאחר מכן מתחה ביניהן את קו העלילה? ואם כבר נסמכים על הקנון – איפה האירוניה הנובעת מפעולת הציטוט? כי מהמעט שקראתי עד כה מתקבל רושם שהטקסט הזה כתוב ברצינות תהומית. אין מפיל זיקפות אפקטיבי יותר מזה.

תעשה קטינות סלאביות בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך מרחפות על פני כל השטח

מרוב עיסוק אינטנסיבי מדי באמצעים המבניים ובניית כוריאוגרפית פירואטים של שפה, דומה שההתפתחות העלילתית נזנחת. בחודשים האחרונים נסיתי לקרוא כמה ספרי פרוזת מקור אותם הצלחתי לא לסיים [פסנתר בחורף, מרכז בעלי מלאכה - שתי דוגמאות שעולות כרגע בדעתי והיו עוד]. נדמה לי שהפרוזה הנכתבת בימים אלו יותר מדי חוגגת את עצמה. דהיינו,  הכותב מתייחס אל הפיתוח העלילתי כאל עיסוק נחות מדי, כמעט פרימיטיבי. התוצר – פעמים רבות - סיפור מגושם ומשעמם, מפלרטט עם עצמו, הנזנח מהר מאד על ידי קורא חסר סבלנות, כלומר אני.

הספר של שמעון אדף, 'פנים צרובי חמה', בולט מאד לטובה מהבחינה הזו. הכתיבה מרתקת. לא רק שיש בו סיפור, אלא זה סיפור שקל להתמסר אליו. כשקראתי את החלק הראשון של הספר, בו הגיבורה בת 12 – חזרתי לגיל 12, עד כדי כך צללתי פנימה, לא יכולתי להניח את הספר מידי.

יש לי קילומטראז' קריאה לא קטן, ואני לא קוראת מפונקת במיוחד. בהחלט יש בי נכונות לעמול על הקריאה, ואני לא מבקשת שיאכילו אותי בכפית - אבל כשהעלילה מאופקת מדי, יומיומית מדי, אני מאבדת מוטיבציה מהר יותר מבוגרת סמינר טריה מול כתה של 40  תלמידים. ספר צריך להיות קודם כל מעניין עלילתית, ורק אחר כך, כבונוס, מוזמן להפעיל אקרובטיקה מילולית למתקדמים. אם אני מבקשת להתמסר לפרקטיקה של שעמום מהודר ומנייריסטי יש לי מספיק מזה בחיים שלי, תודה.