משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אותו סיפור בוורדפרס

הרגע בו קפא הכל, וכל הרגעים שלאחריו. נניח שהישיבה שלה שפופה אבל דרוכה לחלוטין, נניח שהיא על הרצפה, נכונה לזנק. הברכיים העירומות שלה מכוונות בזווית חדה כלפי מעלה, אוי ואבוי, כי בינתיים נתפשה העין דווקא בברכיים הדשנות, מעובות כמו ברכיים של גבר או אפילו של דוב. לטובתה נזכיר שאיש לא מצפה להיתקל במפגן של יופי נשי דווקא באזור הברכיים, לכל היותר ניתן לקוות שלא יקלקלו לכל האיברים האחרים, שלא יכשילו את המסע המבטיח מהקמרון האפל של הירך אל עבר ההידקקות המרגשת בקרבת הקרסול.

וגם בחזרה.

נניח שבתנוחה הזאת תלויה ועומדת מעליה אפשרות תמידית של התפרצות יללה, למה, אולי בגלל הסנטר הרבוע, המתלכסן בייאוש כלפי מעלה, אולי זה בסך הכל המרווח הצר בין השפתיים שמעורר כל מיני שדים ודמיונות.

אבל מה כבר אפשר ללמוד על אישה באמצעות המרווח הנעלם בין שפתיה.

*

רציתי להתוודות שאיוואן פאבלוב הוא הגיבור שלי. אותה מיסטיקה קטנה שחולל באמצעות פעמון פשוט וכלב רועים נאמן. אותו איוואן פאבלוב שהקפיד לשמור את הפעמון שלו עמוק בכיס חזיית הקטיפה, ולא התיר לאיש מלבדו לצלצל בו. עקשן, סרבן, חרש לתחינתם של ארבעת ילדיו הקטנים, שהפצירו בו שוב ושוב, חזור והפצר, אבא, אבא. לא, לא. לא.

וישנם הכלבים, כמובן. פעמון בלי כלב מיותם כמו כלב ללא פעמון. אינספור פעמים הושיט ידו בתנועה בוטחת, קודם ממשש באצבעותיו את בטנת כיס הקטיפה, מושך, וכבר האור מוליך את הבזק הנחושת אל אישוניהם המורחבים מציפייה של נאמניו (מישהו פחלץ את אחד הכלבים לטובת סקרני הדורות הבאים: פרווה עמומה, מבט נבון, עיניים מעט לחות מהרגיל), המראה מהיר מהצליל. דנדון ראשון, מבשר שאין ארוחות חינם, ועוד אחד ליתר בטחון, כמו קוסם המותח את קהלו עוד קצת.

*

היא עדיין שפופה, כמצופה, קפואה פחות או יותר באותה תנוחת-שעווה. שעה קלה חלפה והיד האחרת עוד לא הושטה אל עבר הפעמון, שבצלצוליו יביא את בשורת השחרור. היא יודעת שכל שנייה שחולפת בכריעה מקרבת אליה את הנקישה המתכתית המוכרת, אין צורך לייחל לקראת מה שבואו ודאי.

לא אכפת לה שמרבית חייה עוברים עליה בציפייה לדנדון, משום מה היא משוכנעת שכל זה משתלם.

היא מסרבת לחשוב מראש על הרגע שלאחר הדנדון. היא רק יודעת שיהיה דנדון והגוף שלה יפתיע אותה, כמו תמיד. בעווית, או במצמוץ, או בריקוד חסר מעצורים. היא יכולה (באותה מידה) לזנק על צווארו בשיניים חשופות, אין לדעת מה ילד דנדון. לאיוואן פאבלוב, הגיבור שלי, זה לא היה קורה. הפעמון שלו ידע להפיק רק מחווה אחת קבועה, שחזרה על עצמה בדיוק מדעי בלתי נסבל.

היא גם מסרבת לחשוב על הרגע שלפני הדנדון. אין שום וודאות שהאחר עם הפעמון אכן ישנו, קרוב יותר או פחות. הכריעה השפופה הנצחית שלה היא בעצם ריקוד, ריקוד איטי מאד, אפשר להבחין בו רק באמצעות מכשור אופטי משוכלל. נשאלת השאלה, האם מכשיר יכול לשקר. לעת עתה המכשיר מסרב להשיב על השאלה.

*

האם כבר הגעתי לרגע האמת של הסיפור? הרגע בו משהו חייב להתרחש, כל דבר, בכל מחיר? החל משינוי בסדר גודל קוסמי, אותו אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין, ועד לחריקה מינורית של עפרון על נייר?

רגע האמת מתעכב כי אני כלואה בתוך מחשבה אחת מפעימה: איך הגיב פאבלוב לדנדון שלו עצמו – האם גם פיו התמלא רוק?

ודאי שכן.

*

יופיו של הפעמון אינו נזקק להצדקה, ובכל זאת – ידית העץ הממורקת, חלקה מרוב שימוש. גוף הנחושת הממורט, מתרחב מהמתניים הצרים ומטה, כמו שמלנית עשויה מתכת, תפורה ביד אמן. כשמצלצלים בחוזקה, השמלנית מתנועעת בפראות- לא כמו שמלניתה התופחת לאיטה של אישה טובעת בנהר.

*

עוד וידוי – בזמן שהיא כורעת קפואה, או קופאת בכריעה, למעשה היא מבצעת במקביל אלף דברים אחרים. אולי מליון. אני פוגשת אותה בסופרמרקט, בתור לכספומט. בפקק תנועה על כביש בין עירוני. ביישוב קהילתי בצפון היא רוקחת ריבת תפוזים, קולעת זרים של אזוב מצוי ומלמדת ריקודי עם. בעיירת ספר היא עובדת שעות נוספות, מסיעה את הילד לחוגים. בעיר היא מזמינה תה עם נענע לא משום שהיא צמאה, רק על מנת לנשום עמוק את הניחוח, עוצרת מונית שירות, נכנסת לבדה לקולנוע. בזמן שהיא נוגסת באגס, או באפרסק, או בכל פרי אחר ששמו מסגיר בלי בושה את עסיס הנגיסה, אני מנצלת את הזמן כדי להיזכר עוד באיוואן פאבלוב, הגיבור שלי. הנה הוא לבוש חלוק צמר משובץ, על ברכיו מקופל חתול לבן עם כתמים שחורים. שניהם מתנמנמים בשמש, בגינת בית האבות של המפלגה. המבנה היפה שימש בעבר ככנסייה פרבוסלאבית, מי זוכר. את צלב העץ הגדול הסירו מזמן, אבל איש לא נגע במגדל הפעמון. לפעמים אחד העובדים חומד לצון ומושך בחבל קצובות. איוואן מתעורר באחת, מביט בחתול בציפיית שווא, מושך בכתפיו ונרדם שוב.

*

הגיע הזמן להכיר באמת – אין גבר, אין פעמון. אם כך, למה היא ממשיכה לכרוע בכל זאת? ומי יאמין לה אם תטען שדווקא טוב לה בהשתופפות הכלבית הזאת, עם כל הרוק שממתין בחלל הפה, נכון לכל הרפתקה. הסינים, היא מספרת, יודעים לבשל מעדן עשוי רוק של ציפורים, "מרק קיני ציפורים", שטעמו טחוב ואפל ומיסתורי כמו המערות בהן נקטפים הקינים. זו מסורת בת ארבע מאות שנים לפחות – אבל את לא סינית, אני צועקת לה, כמה זמן את עוד מתכוונת להשתופף ככה?

מי משתופף, היא מתממת.

יום מותו של איוואן פאבלוב היה חורפי וסוער, סופת שלגים אימתנית השתוללה זה היום החמישי. כל עורכי העיתונים, ארציים ומקומיים כאחד, צנזרו את הידיעה הבאה:

"פרופסור איוואן פאבלוב, חתן פרס נובל לרפואה וגיבור ברית המועצות, נמצא אמש מת על כורסה בחדר העישון של בית האבות נ. אשר בעיר ר. על גופו נתגלו סימני נשיכה רבים. כמו כן אצבעות ידו הימנית היו מהודקות בעוצמה סביב ידית עץ. הפעמון עצמו לא נמצא עד מועד סגירת הגיליון. המשטרה חוקרת."

*

כשמלאו לאיוואן חמש שנים נתן לו סבו במתנה גור כלבים. היה זה גור נמרץ, אפילו אביו של איוואן, שחסך במילים כל חייו, הואיל להפטיר שזהו גור "תוסס למדי". איוואן המסכן נאלץ לרוץ אחריו בכל רחבי האחו, מתחנן בקול דק: "פטר, הביתה" וגם – "הביתה, פטר" ובלב נשבר "פטר!"

לפעמים בשעות בין הערביים איוואן היה מדשן את מקטרתו, עומד אצל החלון ונזכר, בדמעות, איך תעב את הממזר הקטן.

*

איוואן פבלוב, הגיבור שלי.

*

איזה מזל שהכלב הראשון שהשתתף בניסוי לא היה חרש!

*

"נו?", אני אומרת.

"כן", היא עונה. "מה שאמרת."

יום שמש יפה, אנחנו עוצרות על סף המדרכה. אור ניגר לכל עבר, חושני וסמיך כדבש, ובכל זאת גם היום שום פעמון לא מצלצל מעלינו, מתחתינו או מצדדנו.

פאולה רגו, אישה-כלבה