משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

עישנתי, פעם. עד שהרגשתי שהעשן מפריע לו. הדלקתי סיגריה, והוא - כבד, גדול, כל המאתיים שלושים וכמה קילוגרמים התרוממו, קם והסתלק. נע צפוף צפוף קרוב לאדמה. הראש הגדול מכונס פנימה בתוך קן השכמות. העור המדולדל בבטן כמעט משפשף את האדמה. מדוד. איטי, כמו קאובוי מזדקן, השומן הדק על הפרווה מבהיק בצהרי היום. לפני שנעלם בתוך המאורה, נפנף כלפיי בזנב במין תנועה מבטלת, אני מרגיש אותו, העיניים שלו דיברו עלבון. לא יכול לשאת את המחשבה שאכזבתי אותו. מאז, כשאני מגיע, אני יושב על הספסל שלו ולא עושה כלום. בוהה. נותן כבוד. שטח המחיה חשוף כמעט לגמרי, כאילו בכוונה איש לא טורח לייפות את מה שזה, וכך צריך להיראות תא-שבי של טיגריס בנגלי, מישטחים של אדמה ובטון, חומה קטנה וגדר שלושה מטר גובה. אני עוקב אחריו. לעיתים רחוקות הוא מביט בי בחזרה במבטו הצהוב והריק, אבל הוא יודע שאני שם, ושהוא יכול לסמוך עליי.

זה הרחש, אני שומע אותו כל הזמן. גם ביום כמו היום, בשעת צהריים אלימה של חמסין, כשהכלובים מלובנים והאוויר נעשה מטושטש, וכל החיות שוכבות מעולפות בצל. הגן כמעט ריק ממבקרים. אני שומע את האיוושה הרפה של עלי הצפצפה, את חיכוך הכנפיים של הציקאדות, וגם את הטרטור המונוטוני המרוחק של המזגנים מכיוון המשרדים אני שומע. העיניים שלי אדומות ודומעות, האבק הכריע אותן, שוב ושוב משפשף בשרוול, בקושי רואה משהו. אני משתהה בצל, גומע כמויות של מים מהברזייה ומזיע כמו חזיר. תיאבון אין. נגסתי כמה נגיסות מההמבורגר והעפתי את השאריות לפח. הייתי בקלות נפטר עכשיו מכל המדים, זורק אותם בערימה מתחת לעץ הזית הגדול, וטס להתיישב עירום באחת מבריכות הנופרים, עד לסוף המשמרת. המדים מגרדים. לעזאזל. בימים כאלה הריח שמפריש הטיגריס רק מתחזק, מתפשט למרחקים, ממסמס את כל הריחות האחרים, מנצח אותם. כשמתקרבים לכלוב שלו הריח נעשה כל כך חזק, שהוא כופת אותך למקום. צריך לגייס את כל הכוחות בשביל לזוז משם. אני חושב שככה הטיגריס מהפנט את הנקבות בסאוואנה. ממרחקים.

אמרו שבערב יישבר החמסין. לפנות ערב, כשהבריזה תטפס את כל אורכו של ואדי לוטם ותגיע עד לגן האם, הטיגריס הבנגלי יקום מהמרבץ ויתמתח. אני כבר יודע, שמונה עשר צעדים מפינה לפינה. שעה ארוכה הוא יצעד הלוך ושוב, וכמו בכל ערב, אני אצפה בו. ככל שאני מביט יותר, המכלאה מתכווצת סביבו. מצחיק אותי שאני, השומר, איש לא צעיר, בעל גובה ממוצע, צריך לשמור עליו. מדי פעם הוא נעצר ומגרד בצפרניו את העמודים, או מחדד ניבים על פיסת גזע עץ עלובה שמישהו פעם השכיב בפינה. משתין. מחרבן. מתנקה. כמו אסיר עולם שמקיים שיגרת פעילות, רק לא להתנוון. פעם בחמישה ימים זורקים פנימה גדי, שקונים בכפרים הדרוזים. זורקים אותו חי. אני קם והולך.

עוד פטרול. הרוח החמה בוטשת סביבי, פורעת את קצות העשבים. אני סוחב את הרגליים בקושי. ריח קלוש של עצים נשרפים מגיע ממזרח, החיות מרחרחות את האוויר הנגוע ונעות בחוסר מנוחה, משלחות קריאות מצוקה לכל עבר. הגן בנוי על צלע הר, המדרגות הורגות אותי, והשומר השני לא הגיע היום. הכל עליי. המטפלים מסתובבים אחוזי תזזית, מתייעצים במכשירי הקשר אם הגיע הזמן להפעיל את הממטרות בגגות של הכלובים. כל הזמן לנוע, לנוע. להיות דרוך. אני קונה קרטיב לימון, משתדל להתקדם מעץ לעץ, רואה את הצל אבל לא מרגיש אותו. הרקות הולמות בקצב ג'ונגלים רצחני. מעקי המתכת לוהטים, האספלט יורק חום. החמור של פינת החי קורע את הגרון בנעירות. צריך לבדוק מה קורה שם. 

ואז אני שומע קול נוסף, קול בכי של ילד קטן. מי מוציא ילדים מהבית ביום כזה. אני מתקרב אליו, שומע את הבכי מתחזק, עדיין לא מבחין בו, עד שאני מוצא אותו מרוח על הרחבה הסמוכה למכלאה של הדוב הסורי. הפנים של  הילד אדומות, מלוכלכות בתערובת של זיעה, דמעות ונזלת, ויש לו שריטה גדולה ומדממת בברך ועוד אחת קטנה על המרפק. אני נותן לו את הקרטיב ושוטף לו את הפנים. הילד מלקק את הקרטיב ומפסיק לבכות. יש לו  תלתלים. גם לי היו תלתלים כאלה כשהייתי קטן,  "תראו את לורד פונטלרוי הקטן" הייתה אמא שלי אומרת לשכנות וצוחקת, עד שבגיל ששעשרה, עם כל הפצעי בגרות, פתאום התביישתי בתלתלים ועשיתי קרחת.

אני שואל אותו, "ילד, איך קוראים לך? עם מי באת? עם אמא? אבא?" הוא שותק, לא מוציא הגה. צריך למצוא למי הוא שייך. אנחנו מסתובבים בגן, אני מנסה לכווץ את הפסיעות הגדולות שלי לגודל של הצעדים שלו, לא רגיל לזה. הגענו אל הכלוב של הטיגריס, אין שם אף אחד חוץ מאיתנו. אני מנסה להיזכר אם אבא שלי לקח אותי לגן-החיות כשהייתי ילד, אולי לקחו פעם לטיול שנתי מבית-ספר. צבים גדולים. אני זוכר צבים גדולים. "תסתכל, טיגריס", אני מצביע, אבל הילד עסוק בקרטיב. עם היד אני מפנה לו את הראש לכיוון הנכון. עכשיו זה בא אליי בהיר. מתוך הפנים שלו, הדביקות, הוא פוער מולי עיניים. כזה קטנצ'יק. זה בא אליי בהיר עכשיו, הילדים בשכונה צוחקים, אמא שלו, אבא שלו, הגננות, המורים, כל הבנות שעושות "לא" עם הראש ומתרחקות, הוא נשאר עזוב מאחור, תוהה, אחר כך המפקדים בצבא, כמו שמורחים זבוב על הקיר, וכל הבוסים ספונים בתוך כורסת מנהלים רכה, תופסים עליו תחת, והוא מזיע, כל כך קטן, כל כך קטן, אחר כך מחלות, זיקנה, מוות - ורק אני יכול להציל אותו מכל זה, פתאום הטיגריס מתרומם מהפינה שלו,  כמו מתאגרף משקל כבד, אף פעם לא ראיתי אותו ככה, אפשר לשמוע את העצמות שלו מתפוקקות. הוא מתקרב אל הגדר, הכי מתקרב שהוא יכול, הכי מתקרב שהגדר מרשה, הצהובות שלו נעוצות בילד הזה, ששוב עסוק בקרטיב, שנוזל לו על הסנטר, שנוזל לו על הבגדים, דביק דביק, הטיגריס משרבב החוצה לשון, רק קצה ורוד של לשון ולא יותר, להרף עין משרבב ומכניס בחזרה פנימה, הוא לא מסתכל עליי, רק על הילד, אני יודע, אני יודע אני יודע אני יודע, מערכת הכריזה מתעוררת בקול נקישה, הרמקולים מבקשים מכל מי שראה ילד קטן, בן ארבע, שמוליק, עם מכנסיים בצבע חום וחולצת באטמן, להביא אותו לכניסה לגן החיות, תודה, אמא עדנה מחכה לו שם, אני מושיט לשמוליק יד, ואז מניף אותו, מצמיד אותו אליי, ביד אחת שכרוכה לו על הבטן אני מצמיד אותו אליי, הקרטיב נופל, אני לוקח תנופה, לוקח תנופה וממריא, נתפס על הגדר ביד הפנויה, משלשל את הילד לתוך הכלוב, לרגע אחד הטיגריס מסתכל עליי, הלסת שלו מתהדקת, אני עוזב את הגדר בקפיצה ונותן את הריצה של החיים שלי.