משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כשסבא גסס בחדר טיפול נמרץ, ישבה סבתא בחדר ההמתנה וסרגה לו סוודר בצבע תכלת. פֶּרֶץ גשם קצר זרזף על החלון שלידו הצטופפנו כולנו. בדממה התבוננו בנחשי המים מתפתלים על הזגוגית בדרכם מטה. כל שצריך להיאמר כבר נאמר. בעברו השני של החדר עמדה משפחה חרדית גדולה והתפללה למתן רפואה שלמה. הם היו ותיקים מאיתנו. שעון קיר גדול חלש עלינו מגבוה, מחוגיו מאופקים מהרגיל. תחת השעון ישבה סבתא, ידיה אוחזות במסרגות בכוח רב, פרקי אצבעותיה לבנים מאד, כמעט נטולי דם. הסריגה עצמה התקדמה יפה. דומה שסבתא, החילונית הגמורה, עוקבת בקרקוש מסרגותיה אחר ניגון התפילה. כשדוקטור אילון הניח ידו על כתפה ואמר שהוא מצטער, נותרו רק שלוש שורות לסיום השרוול הימני.

אבא ואמא החזירו את סבתא הביתה. היא עמדה בפתח, מחבקת את התיק השחור כאילו נכנסה לחדר לראשונה בחייה. מבטה נתלה בנעלי הבית של סבא יוסף, שנותרו מוטלות על השטיח. לא פעם גערה בו ושבה והתרתה שזו סכנת נפשות של ממש להיתקל בהן, ו"מישהו עוד ישבור את הראש פה בגללך". הוא מעולם לא השיב לה, היה נסוג אל המטבח ומכין לשניהם כוס תה דליל בלימון. נעליים מרופטות מאלה לא ראיתי מעודי. צבעם המקורי דהה כלא היה, וחורים גדולים נפערו ליד כל בוהן. סבתא התכופפה אל הנעליים, אספה אותן אל חיקה, והתיישבה נטולת כוחות על הכורסה. כעבור דקות אחדות אמרה,"בכוונה לא לקחתי את הנעליים שלו לבית חולים". קולה בקע חלול, ממעמקי באר אפלולית ומרופשת, "התביישתי שיראו". קמה ונסתלקה אל חדר השינה, שם ערכה את הנעליים זו לצד זו מתחת למיטה הזוגית.

בהלוויה, קיבלה בלחיצת יד רפה כל אחד מהמכרים המעטים שהגיעו. כשנשאלה לשלומה הסתפקה בהנהון ולעיתים בפחות מזה. כעבור זמן קצר התפזרו הנוכחים לשגרת יומם, ועל שפת קיברו החדש של סבא התעכבו רק מתי מעט. "מה סבתא? מה אמרת?" שאלתה של הדס התגלגלה אלינו בין מצבות האבן. "לא חשוב", השיבה סבתא. קולה הלך ודעך. עמדתי מספיק קרוב כדי לשמוע אותה לואטת, "פעם אחת, בשוק, יוסף גנב בשבילי אגס". אחר כך, כשחזרתי על המשפט הזה באוזניה של אמא, היא הביטה בי במבט ספקני ארוך שבסופו לא אמרה דבר.

לילה ירד, חדר המדרגות ספג את אחרוני המנחמים. התעקשתי להישאר ללון, לא ייתכן שתצלחי את הלילה הזה לבדך, אמרתי. סבתא פרמה את צמתה וגלים גלים של שיער אפור ירדו והקיפו את פניה. היא לבשה כתונת-לילה ארוכה ולבנה, ובשרה, שהיה הדוק שעות רבות למקומותיו, גלש בהקלה לכל עבר. חיוורון הכותונת השחים באחת את איי הכתמים המפוזרים על עור ידיה. נר זיכרון הטיל את צילו על הקיר. סבתא ניגשה אל ערימת התקליטים של סבא ובחרה תקליט של יהודי מנוחין. לאחר מכן גחנה על הפטפון, והמתינה עד שצלילי המשיכות הרכות יצופו וימלאו את חלל החדר. משנחה דעתה מהמוסיקה, התיישבה על ספת הקטיפה החומה. בין רגליה הניחה ערימה גדולה של שאריות צמר שאגרה עם השנים. היא סרגה במהירות ובשתיקה, כל יישותה מכוונת לאצבעותיה המתאמצות, מעלה עיניים, מעבירה אותן בזריזות ממסרגה למסרגה, כדורי צמר הסתחררו ונבלעו בין ידיה בזה אחר זה. נשימתה כָּבדה, על מצחה נאגלו טיפות זיעה ואחדות מהן החליקו בתוך התעלות החרושות של עורה הכמוש, ואף על פי כן לא הפסיקה אף לרגע את מלאכת הסריגה.

"מה את סורגת סבתא?" שאלתי אותה.

"אני סורגת את סבא שלך בחזרה", השיבה.

היא סרגה אותו מלמטה למעלה. התחילה בכפות רגליו, מגושמות ולבנבנות כפי שזכרתי אותן מהנסיעות בשבת לחוף הים. עליהן סרגה גרביים אפורות מצמר עבה כמו שאהב, והמשיכה וסרגה זוג נעלי בית משובצות. כשסיימה, ניתקה את החוט בשיניה.

אחר כך סרגה את רגליו. קודם רגל ימין ואחר כך רגל שמאל, מפנה אלי גב עד שכיסתה אותן בפיז'מת פלנל, ורכסה עד למעלה בשלושה כפתורים. המשיכה לבטן, התרפקה לרגע על הצלקת הקטנה, שנותרה מניתוח אפנדיציט שעבר בערב פסח לפני עשרים שנה, נזכרה איך רצה איתו לבית חולים בדיוק ב"שפוך חמתך". משם שעטה הלאה, מחייכת בסלחנות כשהתפיחה לו כרס. לאחר מכן סרגה גופיית חורף חמה בוהקת בלבן ומעליה השלימה במהירות את סוודר התכלת שעדיין נח בחלקיו בתוך התיק שהחזירה מבית החולים. ראש, קרחת, משקפיים - ואותו חצי חיוך מבויש שתמיד היה נסוך על שפתיו. זהו. תם ונשלם. סבתא פיהקה. "אני עייפה, לילה טוב." היא עזבה את החדר, חובקת את סבא בשתי ידיים.

קול בכי פרע לי את החלום. מצאתי אותה במסדרון, מתפלשת בתוך ערימה גדולה של חוטי צמר פרומים. עוד לפני שהספקתי לשאול, ענתה - "סבא שלך, קם כרגיל לשירותים, בדרך חזרה לא שם לב, ונתפס במסמר הבולט של הדלת. את יודעת כמה פעמים ביקשתי ממנו לדפוק את המסמר בחזרה לתוך הקיר? שככה תהיה לי בריאות. לא עשה. הנה לך, בבקשה."