משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

דעו נא - אצלי לא תמצאו אנשי צבא, שדיבורם חד כקו הצווארון של קציני מטה מלוקקים. אדרבא, ייאספו ויבואו הנה עולים חדשים, אלמנים ויתומים כולם, אני עומד על כך. נועלי סנדלים בגרביים, פטפטנים באופן בלתי נסבל כמעט, שצליל קולם דקיק וזר וציפורי, כל אלו - ברוכים יהיו בבואם.

לו רק היה בנמצא, כמובן, אדם הגון מבינינו אשר היה מואיל להחליף עמם מילים אחדות. אפילו רק מה שלומכם, לא צריך יותר מזה. מתוכם כבר אדע לבחור את גיבור הסיפור שלי, יבדל לחיים ארוכים. שאצבעות ידיו, שכחתי לציין, צוננות ורפות כידי אישה, והוא יודע להשתמש בהן לנחמה עצמית, כי זאת יש לומר כבר עתה - אין נשים בסיפור הזה.

אני מרפרף על קורות חייהם. הרף עין מתמצמץ על פני שלושים, ארבעים שנה. מצוקות ואסונות ורגעי נחת שזורים זה בזה כגוש שיער שנתלש מהקרקפת ומסתבך על קוצי מברשת פלסטיק זולה. קבס עולה בי לנוכח חייהם הקטנים מכפי מידתי. חיים שונים כל כך מחיי שלי, מלאי ההגשמה וההשראה התמידית. את ימיהם מלווה ניחוח תבשילי קורקבנים הנתונים בסירי אלומיניום מעוקמים, ותעודות זכאות ממשלתיות, וניירות רשמיים אחרים מהוהים מרוב השתדלויות. האופטימיים מביניהם מנגנים על פסנתרים והפסימיים מושכים בכינור והמרדנים שביניהם אוחזים סקסופון באורח אינטימי להביך. בכפות ידיהם הורדרדות הם מלטפים את חמוקי הכלי בחשאי, בעוד לשונם מלחלחת את שפתיהם וישבנם הנוקשה בדרך כלל מתבלט ככה בשעת נגינה ללא טיפת ריסון עצמי.

כפי שהבינותם בוודאי, איני בן המקום הזה. לפיכך כותב אני בשפה שאינה שפתי. גימלו לי וקיראו נא בשפה שאינה שפתכם. אם בשפת פיו המתעגל של תינוק מקדד אני אליכם את מילותיי, הואילו בטובכם לפענח את חריקתה הצהבהבה של השמש במסילתה. הלוא תיאותו כעת ללוותני אל צעקתה האחרונה של גוססת במיטת מוסד דלה, שיינה, שיינה, חושש אנוכי להיוותר עימה לבדי. מגדל מילים אערום לכם היישר לתוך גרונכם. הביטו, ראשו בשמיים, אך רגליו, היכן רגליו, ומי הם העולים ויורדים בו, מי.

אנשי צבא לא יהיו פה, מילה שלי. מה לי ולגברים תמירים, שתשובות בנות מילה אחת מתגלגלות מלשונם כשלשלאות ברזל מצופות שכבת גריז. רק בערבי שירה בציבור, אוהו, מתירים הם לעצמם להפליג בדברים. שרים בלב מלא את השירים המוכרים, מגבירים קולם בפזמון החוזר, רוקעים בנעליהם עבות הסוליה. גם אם אין נשים בסיפור הזה, זוכרים אנו שכל הנשים גדולות מאד ורחוקות מאד וצבעוניות כמו אוהלים ברוח. כשעזבה אותי סוף סוף המחלה, ויכולתי לנשום כמו בן אדם ולעלות מדרגה אחרי מדרגה, שתי קומות שלמות מבלי לקרוס אפיים ארצה,  ארזתי כמה דברים לתוך תיק קטן ועזבתי את הבית. צעדתי היישר למשרדו של מתווך נדל"ן, שאיבריו גדולים אך ראשו זעיר כראש חיפושית, והוא כלוא בחלל דירת חדר פלוס הול בקומת הכניסה של  בית ישן בשדרות מוריה. אין להבין מכך שצעדיי עד אליו היו בטוחים ונמרצים, אין הדבר כך כלל.

חיטה מוריקה בשדה ובקצה השדה מתנופפת פיסת בד לבנה. האמנם אישה  מהססת על הסף אם להיכנס אל הסיפור פנימה? קישטה אישה, לכי מכאן. חיזרי בת-שבע אל איש הצבא שלך, שעיניו מחודדות ולשונו הרופסת דבקה מזמן לחיכו, ושמו תנ"כי או פלמ"חי. סורי מכאן.

אילו היה הסיפור הזה מסע בחירות, כבר הייתי זורה הבטחות בעיניים, בנדיבות של בעלי בטחון : אצלי יתרוצצו אינספור תרנגולות שמנמנות בין הדפים, מהומת אלוהים, כבשים ללא רועה ילחכו עשב דשן בין שיטי הסיפור. הפרשותיהם ינקדו את המשטחים הלבנים ויסיחו את הדעת מן העיקר. בכל לבי אני מאחל לאשתי איש צבא זקוף, מגוהץ מדים, ששפמו המדוייק חונה בזויות הפה כמו שעון שמחוגיו נעצרו בשעה שבע ועשרים.

דירת שני חדרים אני צריך, הסברתי, כניסה מיידית, בכרמל או באחוזה. מרוהטת, השתהיתי. התכחכחתי קצת והוספתי, לתקופה ארוכה כנראה.

המתווך הביט בי, או נכון יותר אמד אותי במבט של שמאי דיירים מנוסה. אמר שיש לו משהו במרחק הליכה קצר מבית רוטשילד, רחוב קטן ושקט, ללא מוצא, דירה נחמדה, גם המחיר טוב. למעשה זו מציאה של ממש, ראיתי אותו צובר בטחון מול ההתעניינות המנומסת שגיליתי, ואז נסוג מעט, אמר, יש שם שכנה אחת שצועקת לפעמים בלילות. ואם זקפתי גבה, מייד הוסיף, אתה בטח חושב שזה לא באינטרס שלי לספר לך - אבל הדיירים הקודמים עזבו אחרי חודשיים, וגם אלו שהיו לפניהם לא החזיקו מעמד יותר מחצי שנה. לבעל הבית נמאס. לחוזה השכירות הסטנדרטי נוסף סעיף המאשר שהחתום מטה מודע לצעקות שנשמעות מדי פעם. תחתום. לא תמצא מחיר יותר טוב, אפשר לקנות אטמי אזניים בזול בכל בית מרקחת. תחתום.

אני מכיר צעקות ליליות של נשים, וגם נהמות קטועות של אנשי צבא. הקירות בבתים משותפים דקים, על אחת כמה וכמה כשהנשים משותפות. אבל למה היא צועקת, על כך לא ידע להשיב. אני רק המתווך, הסביר. במשך היום  שקט שם מאד. ממש לא מרגישים אותה. במה אתה עובד?

ברדיו הפתוח דיברה אישה. "נמוך? אני אסביר לך כמה נמוך אפשר לרדת. למשל, בתוך ערימות הכביסה לקיפול והקניות מהמכולת  והבירורים הטלפוניים והסידורים הגדולים והקטנים בתוך כל זה, להתקשר לתכנית רדיו שבה נותנים למאזינים לדבר, ולהתלונן, לא חשוב על מה, משהו שקשור במשרד החינוך, נשים טובות בענייני חינוך, חמש דקות לנוכח אזני האומה, לא חשוב על מה, העיקר לדבר, והעיקר לדעת שמישהו מקשיב לך, גם אם זה שדר רדיו שבסך הכל ממלא משמרת..."

במה אני עובד. שאלה טובה. אני מחלים ממחלה, זה כל מה שהואלתי להסגיר.

"נו טוב," נרתע. "התשלום מראש, לשנה."

יצאתי משם כשהחוזה מגולגל בכיס האחורי של מכנסיי, והמפתח הזר מהודק בכף ידי. בפינת הרחוב, על יד פרחי גינזבורג, עמד בחור צעיר וחילק פליירים לעוברים ולשבים.

על הדף הירוק נכתב, אבדה אישה, מטר שישים וחמש, עיניים ירוקות, בת 23 העונה לשם נינה. הייתה גם תמונה. בתמונה הבחור מחבק אותה מאחור. קימטתי את הפלייר לכדור קטן, והשלכתי אותו לפח אשפה סמוך. אין נשים בסיפור הזה. אין נשים.