משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

את שותה קפה בחברת סופר שאת מעריכה והמחשבה היחידה שמתעקשת מכל המחשבות  - הוא יכול להיות אבא שלך. והוא אומר, אני יכול להיות אבא שלך. וזה באמת  נכון, הם נולדו באותה שנה, אלא שאבא שלך גבוה והאיש הזה לא, ולאבא שלך יש עיניים חומות ולאיש הזה יש פתיתי קרח כחולים סביב האישונים. והאיש הזה יושב כאן מולך ואבא שלך מת, והאיש הזה יושב מולך ומדבר על ספרות ומתי יצא לך לדבר עם אבא שלך על ספרות או לשבת איתו בבית קפה. ואת מקשיבה חלקית כי לקול הפנימי דחוף יותר לדעת מה בעצם אביך השאיר לך, ואת משיבה בלי מילים את מה שאת משיבה, ואז את צוחקת כי כפות רגליים כמו שלך זה באמת מעבר לכל דמיון. והאיש הזה ממשיך לדבר על כתיבה ואת מעריכה שנותרו לכם ארבעים דקות עד סוף הקפה ובזמן הזה את צריכה להספיק להיות מונפת אל-על וללמוד לרכב על אופניים, לקבל עזרה בשיעורים במתמטיקה ולחמוק בלילה החוצה אחרי שהוא נרדם. וכשהוא ממתין לך בפנים זעופות את בולעת בעלבון את המילה סקנדל וצועקת בחזרה שהוא לא מבין שום דבר, ואז אתם קמים ואת לוחצת לו את היד והוא מחייך אלייך והחיוך בדיוק קטן במידה. 

 כל הדרך הביתה את מגלגלת את המילה יתומה והיא מסרבת. כנראה שיש גיל מסויים בו ניתן עוד לעבור בשער היתמות ואחר כך כבר לא, ובבית את נערכת בזריזות לארוחת צהריים וצעיר בנייך כבר בדלת, והוא אומר בקול רציני, אמא, קרה היום משהו בבית-ספר, והלב שלך נכנס לכוננות פירפור, והוא מספר שילד אחד הביא עוגת דבש לכיתה לכבוד ראש השנה והיו לילד ההוא קצת דמעות בעיניים כי

העוגה נשרפה לאמא שלו ו

הוא הביא אותה בכל זאת ואפילו ש

העוגה הייתה מלמעלה שרופה לגמרי

ואז את שומעת את הילד שלך אומר משהו שאת לא רוצה לשמוע, הוא אומר, אכלתי בכל זאת את כל הפרוסה כי רציתי לתת לו הרגשה טובה. ולכאורה זה מקום טבעי להפסיק בו סיפור וללכת מפה כבר, אבל הסיפור נמשך כי הילד שלך עוד לא סיים, ומסתבר שביקש רשות מהמורה לצאת לשתות מים והמורה לא הסכימה, והוא ישב וחיכה את יתרת הזמן עד לצלצול ובפיו טעמה המר מאד של עוגת דבש שרופה שילד אחד הביא לכיתה לכבוד ראש השנה,

 ואז את מבינה שהיתמות הייתה אפשרית עבורך רק בטרם נולדו ילדייך ולאחר מכן זה כבר ממש לא עניין של גיל.

 כל הזכויות שמורות למירי שחם [email protected]