תאמת, אין לי ממש כח לכתוב,

אני גם לא ממש יודע מה לכתוב,

כל כך הרבה נושאים יושבים לי עכשיו על הראש

ואני מהטיפוסים שלוקחים הכל קשה מידי

גם את השואה, וגם את האנשים בסדנאות, וההתנהגות,

ואני רציני מידי,

וכל טיפה של צחוק ושטות הכי קטנה, פשוט מוציאה אותי מדעתי

מצד אחד אפשר להבין,

זה לא ממש לעניין שאנשים ירדמו כשמגיע ניצול שואה לספר ולשתף בתיעוד אישי שלו,

בין אם זה מעניין ובין אם אנשים מתים מעייפות

אני לא נותן לעצמי ליצור תחושה שאני לא מקשיב, ואני משתדל להיות קשוב ודרוך כל הזמן

ואולי בגלל זה אני מתעצבן כשאנשים צוחקים איתי, מדברים איתי, או נרדמים לידי...

נראה לי שלא ישארו לי חברים עד סוף הסדנאות,

אני אגרום לכולם לשנוא אותי.

הסיור בלוחמי הגטאות החזיר אותי למסע ישראלי, לסיור ביד ושם השנה, ולביקורים קודמים שלי ב"מוזיאונים" לזיכרון ותיעוד השואה.

כולם מעלים בי מאז ומתמיד את הרצון להיות זה שחי את חיי ההדרכה,

מי שחי את התוכן הזה של השואה כל יום ויום, מי שמתעסק בזה, חי את זה, חוקר את זה ולומד את זה כל יום ויום כמקצוע, כהתעסקות, כשליחות.

זאת עבודת קודש מבחינתי, ואני מניח שעוד יבוא היום בו אגיש מועמדות לאתר הנצחה כזה, כמדריך, כפעיל, או ככל דבר שרק יהיה.

זאת אולי הסיבה שאני יכול לעבור יום שלם של דיבורים על השואה, מלחמות, ניצולים, מתים, והכל מבלי להרגיש שאני לא יכול יותר,

אני מרגיש שאני חייב לשאוב עוד ועוד כח לתוכי,

וזה גם נושא שבהחלט מצית בי רגשות מבלי להתאמץ בכלל

את התחלת הסרט "מוסר השילומים" ראיתי היום עם דמעות שזולגות על הלחיים, ושוטפות אותי, מציפות אותי, פעם שניה שאני רואה את הסרט, פעם שניה שאני בוכה באותו קטע,

איך זה בכלל הגיוני שאפשר לחיות במדינה כזאת? איך זה בכלל הגיוני שאנחנו לא קמים ועושים משהו?

פשוט לא יודע מה להגיד.

אני מוצף רגשות, זה משהו שאני אצטרך לאזן בשבוע הקרוב, או לפחות עד המסע לפולין,

לא חושב שזה יהיה הגיוני לעבור את המסע בצורה שכזאת,

בתחושה שכזאת.

ומעצבן אותי שאני מרגיש באיזה שהוא מקום חוסר אכפתיות מוחלט מצד אנשים,

כאילו שהם צריכים לנסוע, כמשהו שהטילו עליהם - כחובה.

אני נוסע ועובר את הסדנאות כמשהו שאני מחייב את עצמי,

מבחינת הבית שלי - ידעו שאני אסע, כי אני ידעתי מראש שאני לא מוותר על זה,

אבל זה לא אומר שאבא שלי לא הציע לי לטוס לדוד שלי לשבועיים באיטליה במקום,

לנסוע בזמן של פולין למקום אחר במקום,

להנות, לבלות....

אבא שלי ניתח אותי פסיכולוגית באחד מהימים שעבדנו החופש,

והוא אמר לי שההתייחסות שלי לבני גילי כנראה אף פעם לא תהיה התייחסות פשוטה,

והעובדה שאני עם רקע שהוביל אותי להתבגרות מהירה, שהפכה אותי בגיל צעיר מאוד, לאחד מהאנשים שאולי אפילו מתקרבים לגיל של ההורים שלי, בסיבות ה30-40, כל זה כנראה מוביל אותי להתרחקות מאנשים בני גילי, שמבחינתי הם אינפנטילים וילדותיים,

למרות שהם בדיוק כמו שהם צריכים להיות כבני 16-17.

יצא לי לחשוב על זה ולהבין שההתחברות שלי לאנשים מבוגרים היא לא סתם יותר פשוטה מאשר התחברות לבני גילי,

כי אני כנראה לא באמת חושב כמו "ילד" בן 17 וחצי...

לא לגמריי בכל אופן...

איך שלא יהיה,

השעון הביולוגי שלי לא מצליח להדביק את הזמן למצבו של השעון הנפשי שלי, וכנראה מחוסר הנסיון בחיים, נסיון שצוברים עם השנים,

כנראה מתוך כל זה אני "סובל" מכל החוסר שליטה על עצמי, שמתבטא בתגובה שלי לאינפנטיליות באשר היא.

אז מחר שישי,

מסיימים את הסדנה ב1,

אני ממש לא יודע מה אני מתכוון לעשות עם עצמי,

אבל אני לא חושב שזה יהיה עם הרבה אנשים.

אולי זה ישמע נוראי, אבל יש בי תחושה שכל הזמן רוצה לפרוץ,

שאולי הצוות סלחני מידי,

כי אני לא הייתי מוציא את כל ה200,

הייתי מוציא 60-80 מובחרים יותר,

כאלה שאפשר לעבור איתם את המסע בצורה אידיאלית כפי שאני רואה את זה.

ברור לי שזה לא יקרה,

ואני גם לא הייתי רוצה שדבר כזה יקרה.

נשתוק קצת.

אין לי ממש מה להוסיף.

לילה שקט לכם,

ויום סדנאות שלישי מרתק ומוצלח שיהיה.

תומר.