השיר הזה רודף אותי,

ריטה עצמה רודפת אותי.

משהו בריטה תמיד היה כל כך מעורר הערצה,

היא כל כך טהורה, כל כך צנועה, כל כך מדהימה, כל כך מיוחדת, משהו שאני לא מצליח להסביר.

אומרים שהשירים של הבית, אותם השירים שההורים שומעים בימי שבת במערכת, אותם הדיסקים החוזרים שתמיד נמצאים במכונית, אותם השירים שהופכים לקלסיקה - הם אלו שיוצרים את הנוסטלגיה,

ואני הריי ידוע כחובב נוסטלגיה ידוע. כל האופנה הזאת של הוינטג' והחזרה לדברים של פעם,

כל זה לא באמת נראה לי מוזר [לעומת אנשים אחרים אולי] כי אני לא רואה את עצמי כאדם שחובב את הדברים העכשוויים של הדור שלנו, כל מה שנחשיב מודרני.

אני מתענג על מוזיקה שנכתבה והוקלטה לפני לפחות 10 שנים. שירים חדשים כמעט ולא מדברים אליי. אין לי מושג למה זה קורה, אבל משהו בלהקות ובזמרים הנוסטלגיים, הישראלים וה"לועזיים", משהו באותם אנשים מעורר בי רגש הרבה יותר מכל השירים והמוזיקה שיש היום לכל הקרן פלס וראיהנה או לחילופין גרין דיי וכדומה.

זה לא רק אני, אני יודע את זה ממקורות ראשוניים,

אבל מה שמייחד אותי זה שאני נמשך למוזיקה שאני יכול להגדיר כ"שונה יותר".

ריטה היא דוגמה מצויינת.

אני יכול לשבת המון שעות על היוטיוב ולחפש שירים שלה.

בכלל, יש לי קטע כזה שאני לא שומע יותר מוזיקה מדיסקים.

או שיתוף קבצים לסוגיו, או יוטיוב וכו. אני מכור למוזיקה דרך יוטיוב.

במיוחד מוזיקה שצולמה לפני שנות ה90'.

קחו לדוגמה את אהובת הספן.

השיר הזה פשוט מדהים.

אני יכול להעלות לכאן כל כך הרבה שירים טובים, גם בעברית וגם באנגלית.

הבעיה היא שזה לא יגמר בפוסט אחד.

מידי פעם אני אעלה לכאן את שירים חדשים.

יאללה,

שבוע מעולה שיהיה לכולנו.