אז שוב אני מוצא את עצמי מול המקלדת, עם המסך והאותיות שרצות לי בין קצות האצבעות למשפטים חסרי התוכן,

והפעם אני החלטתי להעלות נושא שיושב עליי תקופה כלשהי.

בדידות. מן קטע לא ברור כזה שחוזר על עצמו שוב ושוב, משהו שאני מנסה לא להתייחס אליו אבל זה לא מרפה ממני.

אפילו את הפוסט הזה אני מרגיש שאני צריך לכתוב תוך זהירות ושמירה על המילים שיוצאות, וגם את זה אני עושה תחת הידיעה שמספר האנשים שיקראו את זה באמת יהיה אפסי.

אז אולי שלהי השביתה עושים את שלהם,

והתחושה הזאת שאני נמצא בבית, בלי רישיון מול המחשב והטלויזיה,

עם הרצון הגדול לצאת ולבלות, ויחד עם זה העובדה שלהרבה מהחברים שלי יש רשיון ללא מלווה, והם מצליחים להרכז בשלשות, ולצאת לבלות. לקרוע את החופש הגדול השני שנתנו לנו - במיוחד לכבודנו, 4 חודשים של חופש גדול מאוד לקראת הגיוס שמצפה לנו בכליון עיניים בקיץ ההולך וקרב.

מתוך בעיות נפשיות מעורערות שונות, אני הפסקתי כמעט להתקשר לחברים.

הסיבה העיקרית היא שאני התחלתי להרגיש נצלן. זה שיש להם רשיון ולי אין, לא אומר שאני צריך להתקשר כל ערב שני ולשאול מה מתחשק להם לעשות איתי, בעיקר כי משעמם לי - בין היתר כי אני רוצה לבלות איתם.

זה לא שאני משקר להם,

אני אוהב את החברים שלי,

פשוט לא נעים לי להתקשר יותר, התחלתי להרגיש בשיחות הטלפון או בהודעות האסמס הקצרות קצת לא רצוי,

קצת נדבק וקצת ברור מידי, כאילו שאין לנו באמת נושא לדבר עליו מלבד השאלה "מה בא לך לעשות" כשאני מתקשר ואומר שבא לי לצאת איתם.

אבל הבדידות היא עמוקה יותר,

כנראה יותר עמוקה ממה שאני יכול לתאר לעצמי.

אם הגעתי למצב שאני יכול להעלות את המושג "בדידות" בראש, וכל כך הרבה אסוציאציות יעלו כמו קרניים בתוך המוח שלי, אז כנראה שאני יכול להגדיר את עצמי באמת כאדם בודד.

אני יכול להסתכל על אנשים אחרים, ולראות את ההבדל הקטן שביננו - כשאני רואה בכל כך הרבה אנשים "חברים", ובעצם אני לא מדבר איתם ולא נפגש איתם, לעומת אחרים שמגדירים אנשים מסויימים כחברים, והם מבלים איתם ומדברים איתם שעות על גביי שעות.

אז מה לעשות עם עצמי? לשבת ולבכות?

אולי.

תמיד תהיה התשובה של האדם הנורמלי "אם זה כל כך מפריע לך אז תקום ותעשה משהו, תצא ותדבר עם חברים - ובסוף הריי תמצא עם מי לצאת. ממה אתה מתבייש, הם חברים שלך - תתקשר אליהם חופשי"

אז אולי הם לא באמת חברים שלי.

אולי ההרגשה שלי כלפיי אנשים מסויימים היא משהו שאני לא יכול לקבל מהם,

אולי אני מצפה למשהו שלא מקובל בחברה שלנו,

אולי אני מחפש חום כלשהו שאנשים לא מחפשים בי.

אז לשבת ולא לעשות עם עצמי כלום?

זה בערך כמו להגיד לי לא לזוז. מה אני עושה כרגע?

מקליט סדרות וסרטים ביס מקס,

בימים האחרונים הלכתי לעבוד עם אבא בכל מיני מקומות,

בזמן שנשאר אני מסדר דברים בבית ובחצר,

מבשל ומתלונן שאין אוכל בבית,

מתעסק בכל מיני דברים כמו דיאטות ושטויות אחרות,

רואה תוכניות של סבתות על רופאים מומחים שבאו לספר משהו

ורואה את הסדרות והסרטים שהקלטתי.

התמכרתי לכל כך הרבה דברים בשביתה הזאת.

"המקום" ערוץ 10 - אחלה תוכנית. חמודה, קלה, מגניבה נורא.

"משמורת" ערוץ 22 - ה-סידרה של הטלויזיה היום. משהו מעולה.

"החיים זה לא הכל" ערוץ 22 - עוד סידרה שאני מכור אליה מהעונות הראשונות, ואחרי נטישה ארוכה חזרתי לראות בקביעות.

"האנטומיה של גריי" יס. טוב, כולם מכירים ויודעים שזה מעולה.

"גיבורים" עונה שניה של הסידרה הכי אהובה עליי.

וזה רק קצת ממה שהולך ביס מקס אצלי.

חצי מהזמן שאני על הספה, אני רק עובר ומוחק תוכניות שראיתי בשביל שיהיה מקום לחדשות.

בקיצור,

אני אמשיך לבכות עוד ועוד.

אולי החזרה לבית הספר תעשה את החיים קלים יותר,

לפחות יהיה זמן לראות אנשים

ולהרגיש בחברה של אנשים שאני אוהב,

ואולי אוהבים אותי בחזרה.

מעניין איך זה יהיה.

טוב, שיהיה.

נמשיך ללכת.

ואם יוצא לכם לשים לב לשיר של שלום חנוך,

שקיבל קאבר מאביתר בנאי [הגאון] -"חתונה לבנה",

תשימו לב כמה שהוא מעולה.

הקליפ באתר של ערוץ 24

חתונה לבנה

ביצוע: שלום חנוך
מילים ולחן: שלום חנוך