שבוע חדש הגיע,

אל תשאלו אותי באיזה יום אני כי אין לי שמץ של מושג.

איבדתי את חוש הזמן ביום רביעי האחרון, אחרי שהיינו בישנים של פבלו ונטע [תראו גם פה].

היה לי מדהים. הייתי מוקסם. אני לא עושה השוואות, זאת הפקה שונה לחלוטין. מדהים ברמות. פבלו, נטע, אדוה, אלן מגדלנה. אח. איזה תותחים. אין דברים כאלה.

אחרי ערב בתל אביב, התחלתי את יום חמישי מאוחר, זה בהחלט לא תרם להתמצאות שלי בזמנים.

בשישי הודעתי למשפחה שאני רוצה להיות ב10 בנורדיה, יצאנו ב7 וחצי לסבא וסבתא לארוחה משפחתית כמו כל יום שישי - עם כל החמולה, ואחרי כל האוכל והשטויות הגעתי לנורדיה, היה יופי יופי.

אבל זה ממש לא תרם לעסק עם הזמנים.

בשבת בצהריים קמתי והזדחלתי עד שבערב רומקושה באה לקחת אותי לטרנקילה ביקום, היה גם יופי יופי. סנצ'ו הזה מלך.

בדרך שמענו את "הסליחה ואני" של אפרת גוש.

רום אמרה לי שאני חייב לשמוע את "שיהיה לך טוב", שמה בפול ווליום ושנינו ישבנו והצתמררנו עד שהגענו. וגם בדרך חזרה.

זה ממש ממש ממש לא תרם לכל הבלגן שלי עם הזמנים. איבדתי כיוון לחלוטין.

אתמול רום באה אליי בערב. ישבנו לראות ביס מקס הישרדות, ואחר כך התחלנו לעשות חזרה על הבעה, כשבו זמנית אני מעביר את הדיסק של אפרת למחשב. וגם את בלקן ביט בוקס. שניהם מעולים שחבל.

אחרי שרום הלכה נשארתי עם אפרת על המחשב.

ישבנו עם אוזניות עד 2 בלילה בערך... בסוף התעייפתי והלכתי לישון סופית.

כמובן שזה לא תרם לכל התפיסה של הזמן.

היום קמתי בערך ב11 לקולות רשת ג', כמו שרק העוזרת שלנו אוהבת.

כשכבר הצלחתי לקום לכיוון המקלחת, דאגתי להפעיל את אפרת שוב. בלי אוזניות, פול ווליום, 11 בבוקר - מן שילוב של צחצוח שיניים ושיר שגורם לי לבכות בשניה וחצי.

עד 2 הספקתי להתארגן נפשית לבגרות שנחשבת לבגרות מתנה - יחידה שמוענקת לתלמידים כבונוס על התנהגות טובה.

על הדרך אספנו את רום לבצפר, ויחד הלכנו לקבל נשיקה, חיבוק ואיחולי הצלחה מהאישה שנותנת לנו אנרגיה בכמה מילים בקושי. נטע פלוצקי.

שנינו יצאנו לכיוון הבגרות, התפצלנו לכיתות ומשם נשארתי עם המבחן הזה.

הייתי בטוח שאני אצא תוך שעה וחצי. לא מתוך יהירות או מתוך בטחון עצמי מופרז, פשוט הרגשתי טוב עם עצמי, ואחרי ששלושת המבחנים האחרונים היו טובים, כשאני מוגש על ציון 90 והגעתי למצב שאני מבדיל בצורה טובה בין כל סוגי החיבורים, בין צורות השילובים ובין כל השלבים והדרכים. שטויות.

בסופו של דבר התחלתי לקרוא את הנושאים לכתיבה ונהיה לי שחור בעיניים. במשך רבע שעה ישבתי וניסיתי לבחור נושא. לא היה שום דבר שיש לי בו ידע אמיתי, וגם מה שאולי יש לי בו ידע - אין לי מה להגיד, או שאין לי דעה.

זה מוזר, זה הכי לא מתאים לי. אני זיינתי תמוח וחפרתי בלי בעיה במבחנים שהיו, אם דעה או בלי דעה, הצלחתי לסדר הכל שיצא מושלם.

ישבתי והתחלתי נושא אחד - על אותם ההורים שמלמדים את הילדים שלהם בבית. זה התחיל נחמד אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לכתוב ועברתי לנושא שמדבר על בני הנוער. איזה שטות. אכלתי המון חרא מהנושא הזה. כתבתי דף שלם כאסוציאציות, סידרתי לעצמי מה אני רוצה לכתוב בכל פסקה, והתחלתי לכתוב. 2 עמודים התמלאו בתוך סבל נוראי, ואחרי שנתקעתי קראתי הכל מחדש - וקלטתי שחרא כזה לא חירבנו כבר מאות שנים. אז התחלתי לכתוב את חיבור מחדש. עוד שלושה עמודים חדשים. בשעה 5 יצאתי משם אחרי שהפקרתי את הבגרות שלי בידי הבוחנים. "רק שלא יקראו את זה - הם עוד יריצו עליי בדיחות".

עזבו. חרא.

העיקר שכל הסיפור עם הזמנים התחיל להסתדר לי. בכל זאת מחר כבר יום שלישי, זה עוד שניה הופך לשבוע.

וקחו. זה יופי.