היא אולי ההתחמקות מהמציאות

ואולי היא הדרך שלי לעכל דברים

זה לא באמת משנה

אני לא באמת נותן לעצמי אפשרות לעכל את מה שעובר עליי והבלוג הזה היה וכנראה ישאר תמיד מקום מפלט עבורי

עד שאצבעות ידיי לא יוכלו להמשיך

עד שלא ישארו לי מילים בכדי לחבר משפט אחד ללא הפסקות חסרות תקדים

ובלי לשים לב

את הפוסט הזה אני כותב במיטה

השעה 11 בלילה, בשבילי זה נחשב יותר לצהריים מאשר לילה, אחרי שבחודש האחרון הצלחתי לשבור שיאים אישיים שחזרו על עצמם שוב ושוב

בהם שעות השינה שלי הלכו ונעלמו עם הזמן

כשבראשי מהדהדות מילותיה של מורתי האהובה לתיאטרון "יהיה לי מפסיק זמן לישון בקבר"

אז הטירוף על קו הסיום

לפתע אני מוצא עצמי יושב בשבת בערב, לבד, מול הטלויזיה,

עם האנטומיה של גריי מיום שלישי שעבר עליי בטירוף קל ולמזלי היס מקס דאג לשמור לי את הטוב הזה לעכשיו, לזמן שמתאים לי.

יחד עם האנטומיה עשיתי השלמות של כל מיני תוכניות שמוקלטות להן כדי להעביר את הזמן בצורה שאני אוהב

כמו כוכב נולד, דני הוליווד שלא ראיתי כבר חודשים ועכשיו גיליתי שהעונה נגמרה בפרק שרוצה להגיד "אנחנו עוד נשוב" ומשאיר טעם של "למי אכפת?"

ועוד כל מיני תוכניות שנשארו להן מהחיים הנורמליים

המציאותיים

הנורמטיביים

ואז אני קולט

האסימון מצלצל כל הדרך למטה

אין לי יותר חיים נורמליים

הם נגמרו ממש עכשיו

מתחת לאף

בלי שאני אספיק להבין את זה לעומק

בתוך הטירוף הזה של מופע סוף השנה שלקחתי על עצמי להפיק, איבדתי את המציאות, את הסיום, את הסוף

מבלי לקבל טיפה של קרדיט מאף אחד

אולי מסנצ'ו ואדוה שבאמת התייחסו אליי בצורה ממש מקצועית, אבל נראה לי שהם היחידים

וכך

סיימתי 12 שנות לימוד

בצורה די אירונית נשארה לי המתכונת והבגרות באזרחות, רגע לפני שאהפוך מתלמיד תיכון לאזרח בישראל

כמה חודשים לפני שאני מוותר על האזרחות ומצטרף לצבא

ועכשיו נשאר לי רק לנסות ולהנציח

את הפעם האחרונה שעליתי על האוטובוס בדרך לבית הספר

על הפעם האחרונה שלבשתי חולצת בית ספר

על הפעם האחרונה שנכנסתי לשיעור

במקצועות השונים

ועל הפעם האחרונה שישבתי לי בבית הספר, בצפייה לסיים הכל וללכת,

מבלי להבין לרגע שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לי

השנה האחרונה הייתה ללא ספק אחת השנים הטובות ביותר שיצא לי לחוות בחיי

העובדה שהבלוג הוזנח רק הוכיחה לי שמצבי הנפשי התאזן עם הזמן

והעולם הפנימי שלי התחיל לקבל צורה חדשה, טובה יותר, בריאה יותר, שלמה יותר ומאושרת הרבה יותר.

אני עוד לא כואב על הסיום

על הרגע הזה שבו אני יושב ביום שבת בלילה וקולט שמחר, גם אם ממש ארצה - לא אוכל ללכת לבית הספר ולפגוש את כולם,

לשבת עם החברים שלי בהפסקה ולרוץ מכיתה לכיתה אחרי אנשים ואחרי עיסוקים שונים שעניינו אותי טיפה יותר מלימודים.

אז הנה.

כבר 5 דקות שאני חסר מילים

פתאום אני מתחיל להבין שאני נכנס לדיכאון שילך ויתעצם ככל הנראה תוך שבועיים לכל היותר.

מי שאמר שלסיים בצפר זה טוב, זיין לכם את המוח.

אף פעם לא חשבתי שזה כזה טוב

אני מאוד לא רוצה להתגייס

ומאוד לא רוצה לעזוב את הבועה המושלמת שבניתי לי בתיכון

ובשנה האחרונה במיוחד.

זה הבית שלי

אני מצאתי לעצמי משפחה

וחדרים כמעט אישיים שמהווים לי לבית

מהחדר של עינת ועד לחדר תיאטרון

והפיס כולו

אני לא חושב שזה הגיוני לבוא ולהפסיק לי את החיים בבית הספר הזה

אני הייתי שם 6 שנים

שליש מהחיים שלי

5 שעות 5 ימים בשבוע

במשך 9 חודשים כל שנה

פחות או יותר

ועכשיו באים ואומרים לי שזה נגמר?

לא מקובל עליי

אוף.