עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח
והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכיבשה ואיילת תיהנה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת
שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגרת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.
אז עוד יחזור הניגון שזנחנו לשווא,
והדרך נפסקת באמצע,
וענן ואילן לא יופיעו עוד כאן
מחכים רק לסוף, שיכריע.
והרוח לא בא להרעיד נדנדות
וברקים לא יופיעו באובך
ובהמות יש בשפע, בני אדם לא נמצא
ובכל זאת נמשיך עיוורים ללכת
בידיים מלאות בחוסר חשיבות
בדרך לבית קר וקודר
כאספלט רותח יסלול את דרכנו
ונמשיך רק לצחוק, לא לצרוח.
עולם מודרני בו כולם מתקדמים, לא יודעים לאן - לא אכפת לנו. רק להמשיך וללכת, להשיג מטרות, בלי לחשוב מה נקבל מכל זה.
אז כנראה שכך זה ימשך לעולמי עולמים, כי זה לא שיקום הגיבור - שיפסוק להפסיק, ויציל את כולנו,
את נפש האדם השורדת.
ונמשיך רק לחלום, על בטון וברזל, שירכיבו את כל עולמינו, ונשמיד כל זכר לטבע קדום, כי זו כנראה מטרתנו.
עוד חוזר הניגון, שזנחנו לשווא,
והדרך היא באמת אותה הדרך
וכולם בה עוברים, מתקדמים וממשיכים,
כנראה עד שיבוא המשיח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
