מקולטורה
hold me close to you... if you won't... i'll fly away |
| 9/2007
איך הוא מסוגל
אני ממש לא מצליחה להבין אותו, איך הוא מסוגל לסבול את האישה הנוראית הזאת?
מה עשיתי לה שמגיע לי יחס כזה? למה היא שונאת אותי על לא כלום?
עכשיו נמאס לי, נמאס לוותר לה כל פעם מחדש. מגיע לי פעם אחת לעמוד על שלי.
זה יותר מדי לבקש?
פעם אחת לא להענות לגחמותיה הארסיות.
לא אכנע הפעם.
הדפוס החוזר הזה מעיק לי על הנשמה והחיים.
אין לי לאן לברוח מהבית שלי.
שרשת האירועים הטיפוסית:
אני מצוברחת (ממש לא משנה כרגע למה), מנסה להתעלם מהמצברוח ולהמשיך רגיל.
הקטנים שמים לב. תמיד ילדים יודעים כשמשהו לא בסדר.
בין רגע, בחוסר טאקט מטורף היא צוחקת עליי, שמה אותי ללעג ופוגעת במעט כבוד שיש לי פה.
נתעלם מהעובדה שהקטנים צפו בכל.
התעלמתי.
לא עניתי ולא שיתפתי איתה פעולה.
רק עמדתי דוממת באמצע המחזה המגוחך, שתקתי חזק לעצור את הדמעות וסיננתי בשיניים חורקות "די" מסכן אך החלטי.
הא!! שומו שמיים!!
ה י א נ ע ל ב ה !
ה י א נ פ ג ע ה ! !
חרב העולם.
השמיים נופלים.
כלום לא חשוב או משנה יותר.
כל מילה שיוצאת לה מהפה נוטפת מרירות אכזרית.
אין לה חמלה בלב. אין הבנה.
יש רק היא.
היא לא יודעת לאהוב. היא משלה את עצמה שכן.
לאהוב זה לקבל אנשים כמו שהם, גם אם הם שונים ממך.
עד שהצלחתי כבר לקבל אותה כמו שהיא, היא אכזבה שוב, בפעם המיליון.
עכשיו היא דורשת התנצלות.
"על שום מה????????" אני זועקת לעצמי.
לא מגיע לה כלום.
אפילו היחס שלו מעורר בי השתאות תהומית. למה מגיע לה את זה ממנו?
היא לא שווה את זה.
אין לי יותר כבוד אליה.
זה נוראי. אני שונאת את זה.
היא דורשת התנצלות, אפילו בכתב.
שתלך לעזאזל.
והוא מתנצל על דברים שלא עשה מעולם.
כמה ריחמתי עליו באותו רגע.
"תסתום" רציתי לצעוק עליו.
מטייחים הכל בשקרים.
נובחת עלי שאדבר, שאומר משהו, שאכעס כמוה. אישה סתומה.
יושבת מולה בשקט, ברצינות שאני עוד רואה ראויה לשיחות איתם. שלווה גמורה כמראה הכי טובה להתנהגותה המפגרת.
באמת שאני לא רואה מילה אחרת לתאר אותה, וזה ממש לא משמח אותי.
כל החיים היא מפצירה בי להשעיט לעולם את שעצור בי, לקחת דוגמה ממנה.
איך יכול להיות שרק אחרי שבוע שלם של הטחת מילים בי היא אומרת מה בכלל פגע בה כל כך.
איזו דוגמה אני אמורה לקבל ממנה, מהם?
אני רואה את ההנאה בפניה כשהיא יושבת כפגועה, כאילו מרסנת את עצמה, עושה טובה בשבילו שהיא בכלל נמצאת שם, זה לא מכבודה הרי, סוקלת אותי במילים ריקות חסרות כל הגיון.
שתיקתי היא חומת ההגנה שלי.
היא לא יודעת להתמודד עם זה, רק לא שתיקה. היא לא יודעת להתמודד עם הכעסים שלה, עם הפחדים שלה. היא לא יודעת להתמודד עם ילדיה, עם עצמה. היא לא יודעת איך להתמודד עם כלום בעצם. פשוט לא יודעת.
לא ארכין ראשי הפעם.
אין בי פחד יותר, לא ממנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
