3:30, אני, מיפל, מייקל אור ודניאלה מסיימים לראות מרתון בסינמטק ירושלים (אה כן, עשיתי מנוי וזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי). אני פתאום מבין שבעוד עשרים וארבע שעות מייקל יעזוב את פלסטין ויחזור לארה"ב אחרי חמישה חודשי שהות רווים הרוגים, פצועים, מחסומים, עוצר, הריסת בתים ובכלל: כיבוש. יוצא לי לדבר איתו קצת בדרך חזרה לביתה של מיפל על מה שהוא עבר בחודשים האחרונים ומה שהוא ראה. הסיפורים שלו מזעזעים אותי (והאמינו לי, אני אדם שקשה לזעזע). לסחוב חבר גוסס בין היידים, תוך כדי שירי חי חולף מעל לראשו, לתוך סמטא צדדית בקסבה של שכם, בה הוא בסופו של דבר ידמם למוות מארבעת פצעי הירי בחזהו. מסתבר שזה לא מקרה מיוחד. במהלך חמשת החודשים האחרונים יצא לו להיתקל בעשרה אנשים שנהרגו מירי צבא הכיבוש, שישה מהם לא היו חמושים ולא היוו סכנה לכוחות.
5:10, אני סוף- סוף נופל חצי מת אל הספה בביתה של מיפל, מתוך הבנה פתאומית שאין סיכוי שאני אגיע לביה"ס מחר, בכלל. (התכנון שלי היה להגיע לשלושת השעות הראשונות ולהבריז מאז). אני נרדם תוך דקות.
9:15, אחרי שינה של שעתיים וחצי ונסיעת אוטובוס רווית מחשבות אני בגן הפעמון, מחכה להתאספות של האנשים ולעליה לאוטובוסים.
10:30, בעודי יושב באוטובוס ומכין את הנקודות להרצאה על הכפר ועל ההפגנות בו זה פתאום מכה בי בשיא העוצמה, זו תהיה ההפגנה האחרונה שלי בבלעין. בעוד כשלושה שבועות תהיה החלטת בג"ץ בעניין, ומשם והלאה אין יותר הפגנות, לטוב ולרע. רעד מוכר של פחד בלעיני מתמזג ברעד נוסטלגיה וחוסר קבלה.
11:15, אני הולך מעט מאוד לפני ג'יפ צבאי בכפר בית אור א-תחתא, במטרה למנוע ממנו להגיע אל שאר המפגינים בקרוב ולעצור אותם מלהגיע להפגנה. לפתע יוצא מהג'יפ חייל וצועק לי משהו כמו "היי אתה! בוא הנה". אני מתעלם וממשיך ללכת. שלושה חיילים רצים לכיווני, תופסים אותי ביידיים ומודיעים לי שאני מעוכב. חמישה מפגינים נאחזים בי במשך כמה דקות כדי למנוע ממני להיעצר. זה לא עוזר, זה רק נגמר בעוד מעוכב, ועוד ידידה שסתם החליטה להישאר. כל שאר ההפגנה כבר בדרכה לבלעין.
13:00, החיילים משחררים את שלושתנו על כביש 443, אני מביט בפניהם ומבין שמעולם לא היה להם מעוכב שהיו שמחים לשחרר יותר ממני. אחרי מסכת של זיבולי שכל במשך שעה תמימה, על הבליסטיקה של הM-16, בדקלום שירים של לאה גולדברג ונתן אלתרמן, בשיחות על פרח הלוטוס, בשירי סרבנות ושירת האינטרנציונאל, תוך סיפרוים מסובכים על חיי וסיפור האיש הירוק מתוך הכבש השישה עשר, גידופים והעלבות קלות, שיחות פוליטיות ועוד ועוד. ביינתים הוצעדנו חזרה לכיוון 443, ועם שחרורנו מיהרנו לכיוון ההפגנה.
14:00, אנחנו מגיעים במונית לכפר בלעין, אני מתרגש כשהדלת נפתחת וענן גאז מדמיע מתחיל להכנס ולחנוק את כולנו, אנחנו יורדים במהירות מהטנדר ומתחילים להסניף וללעוס בצל בקנאות. בבית של עבדאללה אני מזהה חברים ופעילים ותיקים.
אבל אולי החשוב ביותר, אני מזהה את פרצופו של וואג'י, האדם שבמהלך ההפגנות בשנה האחרונה הפך בעיני למעין דמות אב שני. אני מחבק אותו חיבוק חזק וארוך, שואל אותו מה שלומו בערבית רצוצה, הוא משיב לי כהרגלינו בעברית ברורה כל כך עד שהגמגום הערבי הקודם שלי מוריק מבושה.
פלאפל אחרון (בשני שקלים), מיץ גויאבה אחרון, פעם אחרונה בבית של עבדאללה, פעם אחרונה בחנות. שיחה אחרונה (לא באמת) עם וואג'י, צילום אחרון, מוניות אחרונות והחוצה מפלסטין.
16:30, אני בראש מגדל הימק"א הירושלמי, נוף מדהים (ויקר להפליא- חמישה שקלים!), שקיעה, מזרח ירושלים. כאן אנחנו חוגגים מסיבת פרידה למייקל.
18:30, העיר העתיקה, בניין ששייך לאוסטריה, אנחנו על הגג. היופי של העיר העתיקה, יחד עם הצפיפות המפליאה שלה, מקסימים אותי. כשהוא גומר להתפלל אני פותח עם מייקל בשיחת השוואה בין העיר העתיקה של ירושלים לעיר העתיקה של שכם. אני חייב לבקר שם פעם. מתחיל לרדת גשם, ובמין תיאום מוזר כולנו מתעלמים ממנו, מעדיפים לבהות לתוך העיר המתרטבת, לשמוע את הקול המהפנט של המואזין.
אנחנו נפרדים ממייקל בפתח הבניין, הוא מבטיח ש"אייל סי יו נקסט סאמר", ולרגע לא רק שאני מאמין לו בכל ליבי, אלא שהפגישה העתידית שלנו מתקשר לי באופן טבעי להגעה הבאה לבלעין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
