אולי זה שיגעון, ולא ייחוד.

למה אני צריכה שבוע של כלום בשביל להבין דבר כזה?

ומה יקרה אחרי שיהיו לי כמה שבועות?

רק מסקנות רעות. בכל הרצינות. והבנה שאפשר להסתדר בלי

כל הזמן התחושה הזאת חוזרת - זה נחמד, אבל אפשר להסתדר בלי.

ולחשוב על זה יוצא רק כשלבד או רע. אז מה היה לי השבוע? לבד או רע? [שניהם ואף אחד מהם, בעצם].

למה אני לא יכולה לדעת אם טוב לי או רע לי באותו רגע?

בדיעבד אבין שהיה די מעפן, או לחילופין די סבבה. ומה אלו כל ה"די"ים האלו? תבחרי כבר באיזו קיצוניות, סעמק.

הכי הגיוני קיצוניות. [הכי-טוב-דויד? "מבנה של אסור לעשן" - "מבנה של דויד-הכי-טוב"]

אם הייתה קיצוניות כלשהי עכשיו, לטוב או לרע, הייתי מצביעה עליה. מיותר לכתוב שכרגע אין, וזה מה שהופך את הכל למבלבל, אז פשוט לא אכתוב את זה; תשתדלו לקרוא בין השורות, אתם ש..קוראים.

נורא מוזר בעצם שיש לי בלוג. מוזר שאני כותבת את המחשבות שלי בידיעה שכל אחד יכול לקרוא אותן, אבל יש דבר אחד שהקורא האקראי לא יודע, וכנראה זה מה שגורם לי להמשיך לכתוב.

אני לא מוצאת שום מוסיקה שכיף לי לשמוע, או שום דבר שכיף לי לעשות. וכל דבר שאני צריכה לעשות, נדחה ל-אח"כ; עכשיו אני עסוקה בשום דבר.

כדאי מאוד שהתקופה הזו תעבור, כי היא לא מתאימה לי בכלל. פעם היה כיף עם נגיעות בעעע, היום נגמר הכיף והנגיעות הפכו להכל. כמו גז, שמתפשט אל הצנצנת הריקה.

וזה נכון, וזה אחלה דימוי. התרוקנתי. אבל למה פתאום? זה כ"כ מתסכל. אני רוצה לבכות.

מותר לאנשים מיואשים להשתמש בראשי תיבות ושאר קיצורים? זה נראה לא נכון.