כיף שמאמינים בך, אפילו אם אין סיבה לדעתך. וכיף לקבל הערכה, וכיף שנמצאים.

כל היום אני מצוננת, אבל יש הפוגות. זה קטע מוזר. נניח, בערסל אני לא, בשיעור קולנוע אני לא, כשאני הולכת לישון אני לגמרי. קטע.

אתמול יובל ותדמור באו אליי וישבנו בערסל וסיפרתי להם שבכיתי כששמעתי את "ילדה שלנו" (ככה קוראים לשיר הזה? לא חשוב) של מירי מסיקה, וסיפרתי להם על התאוריה ההיא שעליתי עליה, משהו שנשמע מאוד כמו סרט.

אמרתי שכל פעם שאני חושבת על העתיד שלי אני עצובה משום מה, ומנסה למנוע את ההתקרבות שלו. כלומר, לחשוב על העתיד עושה לי רע. נקודה. וחשבתי על זה, שיכול להיות שהסיבה היא שאיפשהו, עמוק בתת המודע (המזדיין! פאק דה תתמודע :) שלי, אני מכירה את העתיד שלי. הוא ידוע לי, ואני פשוט לא זוכרת.

עכשיו, זה מרכיב ראשון. המרכיב השני הוא שכנראה שהעתיד המוכר הזה שלי הוא טראגי, ולכן התת מודע משחרר לי את העצבות אבל לא נותן לי סיבה הגיונית, משהו לספר עליו לחבר'ה. (:

בכל אופן, הם נורא לקחו את זה כבד ואמרו שזה חתיכת סרט. ואז הלכתי להשתין וכשחזרתי תדמור נורא התלהב ממשהו שיובל סיפר לו, משהו על בחור מתבודד שהולך עם אוזניות כל הזמן ובסופו של דבר מסתבר שהוא סובל מפיצול אישיות, ואנשים פשוט לא רואים את זה, וסתם חושבים שהוא מוזר.

אז הלכתי והבאתי דף

ועכשיו יש לי בראש סיטואציות בלי חיבורים. חצי תסריט. אני צריכה לכתוב. אין, יש

יש לי מחסום. אני בורחת למקומות אחרים, ל לראות רקוויאם לחלום, ל לשמוע סינג סונג סון ולהתקלח ולסדר את החדר.

אני פשוט בלתי נסבלת.

אני גם צריכה לסדר את החדר, וכאן אני רוצה לפנות נרגשות לקרן!

אני צריכה את העזרה שלך, נוש. אני צריכה שתבואי ותסדרי לי את החדר ותסדרי לי את הראש. את מסוגלת? בבקשה? (:

(*הוא מוקדש לך גם בגלל שכל הזמן לא היה לי כוח לספר לך מה התסריט, אז הנה. קבלי פיצויון.)

כל השיפודים שיש פה בעולם לא יעזרו למי שבא לו ללעוס סטייק, ואז יש בום! גדול כזה, נכון? אז בדיוק בבום הזה התעטשתי וזה היה מאוד נכון מבחינת מבנה השיר.  ( ( ( ( ( ( :

לחיים!