פשוט ישבנו שם וחיכינו לפסק זמן ולסיום המשימה, וכששניהם נגמרו נשארתי בלי מילים. איזה סרט. רע.
פעם שניה שאני רואה "אור", הפעם זה לא אני ואמא, הפעם זה הרכב מפוקפק (אבל שמח), ועמדנו בזה בכבוד (חוץ מפורש אחד), ובסוף בסוף בסוף היו שלוש דקות של שקט ושחרור, עם הטראנס הזה שמהדהד על הקליפה של המוח, כשבעומק של האמא שלו יש רק "וואו".
ואח"כ לא.
אח"כ ניקינו, ודיברנו על אזכרות ולוויות והייתה פתיחות מוזרה כזאת, של גדולים. על כאב.
פעם דפנה ישנה אצלי וכל הלילה צחקנו ובבוקר אבא שלי שאל מה צחקנו כל הלילה ואמא אמרה שזה הגיל והיום אני כ"כ מבינה את זה -ואפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז- היום הכל מסתובב סביב העצב וסביב הרגש השלילי וברגע שמופיעה נקודת אור היא על תקן אסור וגוררת אחריה גל של עצב, שאי אפשר לשלוט עליו. זה האנשים שנעלמים ולא יחזרו ואולי זה בסדר כי הבחירה היא נכונה, זו שאלה של עדיפויות.
אחלה שנות תיכון, בחיי
וכשהכל נגמר והתחבקנו לשלום ועלינו לאוטו ושמענו אביתר בנאי, כבר לא היה משנה מה היה קודם ומה יהיה אח"כ, כי הרגע ההוא היה במקום. [נזכרתי עכשיו שלא כתבתי שישבנו במצפה ובאו רוסים עם טראנסים ויצאנו לרקוד איתם, זה היה כ"כ מזמן - אבל שוב, אותו הרכב ואותה סיטואציה כמעט, ורגע שונה בתכלית.] לחיות את הרגע זה לא רק סיסמא, זה כבר כ"כ הרבה מעבר, כשיש בפנים את ההבנה - אחרי שהסברת למישהו אחר ותוך כדי זה הגעת להארות שלך והבנת הכל, עכשיו אתה מואר. עכשיו את מוארת. עכשיו אני מוארת.
וסתם אנקדוטה, כי הקטע שלי זה להכנס לחודש ולקרוא מה היה באותו חודש שנה שעברה,
מצחיק שפעם הפרויקט שלי היה טריפ כתיבה. טריפ כתיבה.
מי חושב על דבר כזה? יא אללה