לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

צפור מתכווצת


כבר לא צפור שבורה, אלא צפור עם שבר שהתאחה. עכשיו גם אמא לגוזל אחד קטן ומיוחד. המטרה החדשה היא להתכווץ. חצי שנה. שלושים קילו. מ-ע-כ-ש-י-ו


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2009

מי אני- קורות חיים כלליים- טריגר



אני צינית. זו אני. המטפלים שלי תמיד טענו שהציניות הזו מחפה על רגישות מאוד מאוד גדולה, ועל צורך גדול בהגנה, ואני, כדרכן של הציניות, תמיד צחקתי על האבחנה הזו.
בכל אופן, אחת המטפלות שלי החליטה שהדרך להבקיע את חומת הציניות היא על ידי כתיבה. אני כותבת מגיל צעיר מאוד, למעשה זה אחד הדברים היחידים שלקחתי איתי אחרי שהשארתי מאחור את כל החיים הקודמים שלי (כולל השם שלי, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין), והכתיבה תמיד העצימה אותי מצד אחד, ומצד שני- היוותה המקום היחיד אליו יכולתי להמלט (זה והספרים). בכל אופן היא ביקשה שאכתוב לה מעין קורות חיים, של נקודות הציון המשמעותיות בחיים שלי.

אז קבלו את קורות החיים שלי:
זו אני- צפור. נולדתי למשפחה שבה לא ממש הייתי קיימת. הייתי קיימת ככלי, כמיכל להכלת כעסים, דחפים, תשוקות וסטיות. כל הבעה, כל תכונה, כל כשרון עצמאי שהיה לי טושטש, נמחק, הושפל, נשבר ורוסק (ואני לא מדברת רק בססמאות). מה שלא פחות גרוע- גם אני הרגשתי שלא מגיע לי להיות קיימת.

גיל 9- הפעם הראשונה שבה עשיתי משהו למען עצמי. הפעם הראשונה שנשבר לי, והרמתי ראש. זו הייתה הפעם הראשונה שהחזרתי- משפט, מבט, מלחמה. נכון שתמיד חטפתי על זה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי להבין שגם לי יש רגשות ותחושות. זו הייתה תקופה שבה עברתי בית ספר, וצוות המורים בו עשה כל מה שהוא יכול כדי להעלות את הדימוי העצמי שלי, למרות שגם הם נכשלו, כמו רבים אחרים, ולא הצליחו לזהות את סימני המצוקה.

יום הולדת 16- אני מעשנת בחדר, וכתגובה אבא זורק אותי מהבית. ישנתי לילה ברחוב ועברתי לסבתא. גאה בעצמי על זה שלא התחננתי לחזור. התמודדות עם המון פחדים וחוסר אונים ועם התקווה (שנכזבה) שמישהו יעזור לי. חוסר אונים שהתבטא בעיקר בעובדה שלא ידעתי מה יקרה איתי, ולבסוף ההתפשרות שלי, והחזרה הביתה.

כיתה י"ב- הפרידה ממי שחשבתי שהוא האהבה הכי גדולה שלי (אלוהים, כמה שהמושגים שלי אז היו מעוותים), גבר מבוגר, עבריין, שהכה אותי קשות. כשעזבתי אותו, אחרי משהו כמו שנה וחצי, הוא אנס אותי. התמוטטתי לחלוטין. זו הייתה הפעם הראשונה שבה החלטתי להלחם ולא להכנע. הפעם הראשונה שבה נלחמתי על האמת שלי (מול פסיכולוגית שלא האמינה לי). גיליתי שלפעמים מתוך כעס ומתוך הצורך להתמודד עם ומול מישהו יכולים לצמוח דברים לא רעים. זו הייתה הפעם הראשונה, ולא האחרונה, שבה לא ויתרתי על האמת הפנימית שלי גם כשאף אחד לא היה בצד שלי.

גיל 20- תחילת הקשר עם מרכז הסיוע. הפעם הראשונה בה העזתי להודות בפגיעה שעברתי, אחת הפעמים הראשונות בהן יכולתי לבוא ולדבר עם אנשים שידעתי שהם בעדי, ושיאמינו לי. משהו בי התחיל להתרכך.

2000- ימי באג אלפיים, אני כוננת בעבודה בערב המילניום. נאנסתי על ידי קולגה לעבודה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התנגדתי, פיסית, למישהו שניסה לאנוס אותי. נכון שנכשלתי, אבל לפחות ניסיתי!!!. זו הייתה הפעם הראשונה בה לא הסכמתי להיות המואשמת. לא לקחתי את האשמה על כתפיי. פניתי לאנשים שסמכתי עליהם כדי שיעזרו לי, עזבתי (שוב) מטפלת שלא הייתה שם בשבילי, עשיתי משהו שהיה טוב בשבילי, מתוך החלטה לא להיות שוב במקום מכאיב, פוגע ולא תומך. חודש- חודשיים אחר כך עזבתי את הבית. אבא שלי ניסה להרביץ לי, ואני החלטתי לא להיות שם יותר. התמודדות עם קושי כלכלי, נפשי ופיזי של התנתקות מהבית (כל משפחתי ניתקה מגע איתי), שכירת דירה.

2001 והלאה- פגשתי את ג', המטפלת הנוכחית שלי. מטפלת שלא ויתרה עלי. המון חששות וחוסר אמון מצידי, המון נסיון מצדה לתת לי מקום בטוח. קשר רגשי עמוק מאוד. באחד השיחות אמרתי שאחד הדברים שחסרים לי הם מין אמא מרוקאית כזו, שאני יכולה לבוא ולבכות על כתפיה, והיא אמרה לי (במבטא אמריקאי כבד) "אני אהיה האמא המרוקאית שלך".
התחלתי לעשות משהו- להרצות בפני אנשי מקצוע. לספר את הספור שלי, את ההתמודדות שלי. זו הייתה אחת הדרכים שלי להתחזק. התחושה שאולי אוכל לעזור למישהו באמצעות ההרצאות הייתה מעצימה.
באיזשהו שלב, כשכל הזכרונות מהילדות החלו לעלות, יחד עם הקשיים הכלכליים הלא פשוטים, שקעתי בדכאון. ימים שלמים של לשכב במיטה בלי יכולת ו/או רצון לעשות משהו. של המון שנאה עצמית.
זו גם היתה הנקודה שבה החלטתי לעשות צעד מכריע. לקחת פסק זמן כדי לטפל בעצמי באופן מלא. זה היה צעד שישפיע על כל חיי, ומצד שני, עד היום אני בטוחה שזה מה שהציל אותי. אשפזתי את עצמי.
הייתי במחלקה פסיכיאטרית במשך מספר חודשים. זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע. זה כלל הרבה מאוד פגיעה עצמית, הרבה מאוד שנאה, הרבה מאוד כאב שצף ועלה. אבל זה היה המקום היחיד שבו יכולתי להרשות לעצמי להיות אני. בלי הצורך לאסוף את השברים ביציאה מהפסיכולוגית כי יש חיים שלמים שצריך לעשות.
זה היה המקום היחיד שבו העזתי בפעם הראשונה להתעמת עם המשפחה שלי על מה שהיה בילדותי. מצד אחד להחליט לעצמי, ובשביל עצמי, מה אני אומרת,כמה אני מספרת. מצד שני- ההכרה שאני לא רוצה מלחמה, אלא רק להצהיר על האמת של עצמי. בשביל עצמי, ולא בשביל מישהו אחר.

בשלב מסויים עזבתי את המחלקה, והחלטתי להמשיך טיפול במסגרת שיקומית אחרת. הייתי בה עוד כמה שנים. (אומרים שעל כל שנה פגיעה צריך שנה טיפול. אצלי זה לא הגיע לאורך כזה.....). באותו שלב גם שיניתי את השם שלי, כי הרגשתי שהגיע הזמן לעבור הלאה. לא רציתי להיות בעבר. עזבתי את הילדה ההיא מאחור והמשכתי קדימה.
חזרתי לחיים הנורמלים. עבודה טובה, לימודים אקדמאיים, דירה יפה. פגשתי נסיך. התחתנו. אנחנו רוצים להביא עכשיו נסיך משלנו לעולם.
ואיכשהו בתוך כל הטוב הזה, חשוב לי לזכור דווקא עכשיו את הילדה ההיא, כי העבר הוא גם חלק ממי שאני, גם אם הוא לא החלק המכריע.






נכתב על ידי צפור מתכווצת , 30/3/2009 14:56   בקטגוריות אונס וגילוי עריות, אני, התעללות בילדים, טיפול  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  צפור מתכווצת

בת: 47



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

14,622
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , בדרך להורות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצפור מתכווצת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צפור מתכווצת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)