RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
 אז למה אני לא הולכת למשטרה
תמיד שואלים אותי למה אני לא מתלוננת. "הרי כל כך חשובה לך האמת שלך", הם אומרים, "אז למה את לא הולכת לקבל גושפנקא לזה?", והקטע הוא, שאין תשובה אחת ל"למה לא". יש המון.
אבל בואו נחלק את זה לפי הפוגעים:
- החזיר (=הגבר הראשון שפגע בי, שדומה בצורתו לחיה ההיא)- עברו כל כך הרבה שנים מאז. נכון שכללללללללל המשפחה יודעת, ולתדהמתי הרבה גיליתי שידעה בזמן אמת, על הפגיעה. נכון שאיש לא מכחיש את העובדה שנפגעתי ממנו, אבל הזכרונות שלי ממנו די מטושטשים, למרות שהפגיעה הייתה ארוכה.&amp;amp;nbsp; ואם אסתמך על מה שקורה בבתי המשפט, אם זה בכלל יגיע לבית משפט, או שהמשפט יהיה ארוך מאוד, ובסופו הוא יצא עם עונש קצרצר שינוכה ממנו שליש על התנהגות טובה ועוד שליש על הסבל הרב שעבר עד תום המשפט, או שהוא יזוכה מחמת הספק, כי לכי תוכיחי מקרי אונס מלפני עשרים ומשהו שנה. היה לי חצי עימות אתו לפני כשנתיים. הוא ניגש אלי באירוע משפחתי ואני צעקתי עליו כך שכל האולם שמע. המשכתי הלאה בחיים שלי. הוא כבר לא מטיל עלי פחד. אני כבר לא שם.
- אבא שלי, שפגע בי בדרכים רבות כל כך. זו מילה שלי מול מילה שלו. ובמקרה הזה, חוץ מהנסיך שלי, אין אף אחד בצד שלי. אני גם לא רוצה ממש לאבד את מעט המשפחה שעוד יש לי. ושוב, אני לא ממש מאמינה בבתי המשפט. הוא איש כל כך מכובד וחשוב, ואני סתם אחת. ועוד משוגעת עם רשיון.
- החבר מהתיכון- כאן הספור הרבה יותר פשוט. הוא מת. נהרג בתאונת דרכים משהו כמו שנה אחרי. תגידו שהעונש שלו בא מאלוהים, אני אשכרה הלכתי לבית הקברות כדי להיות בטוחה שהוא באמת קבור. עד כדי כך פחדתי ממנו.
- הבחור מהעבודה- האמת, שאין לי באמת סיבה. לא היה קשה למצוא הוכחות. והוא גם די דאג להטריד אותי אחר כך (המשכתי לעבוד שם גם אחרי), רק שכבר הייתי כל כך אנטי המשטרה.....
וסתם אנקדוטה לסיום.
לפני כמה שנים נסעתי באוטובוס, ונצמד אלי גבר, והתחיל לעשות מה שנקרא "מעשה מגונה". עברתי מקום, והפעם כן הלכתי למשטרה (אחר כך שאלה אותי המטפלת שלי למה כן הלכתי למשטרה הפעם, ואמרתי לה שזה היה ניסוי, לראות אם כדאי). הם היו נחמדים יחסית, למרות שהתעקשו שחוקר (ולא חוקרת) יגבה עדות. מסרתי עדות. נתנו לי לראות עשרות (ממש עשרות!!!) תמונות של גברים שנתפסו בעבר בעבירות דומות. לא מצאתי אותו שם, אבל היה לו סימן הכר מאוד מאוד מאוד בולט. בואו נגיד שהיה חסר לו איבר בפנים.... אמרתי להם בדיוק איפה הוא ירד (בתוך שכונת מגורים, לא באיזור סואן במיוחד), ולאיזה רחוב הוא הלך.
כמובן שלא קרה עם זה כלום. את הגבר ההוא אני עוד רואה באוטובוס לפעמים, ואת התלונה גנזו, כי "לא ניתן לאתר את העבריין". ראבאק, תאמינו לי, עבודת תחקיר של חמש דקות ואפשר היה למצוא אותו.
ואני חייבת לומר משהו כאזרחית במדינה הזו.
התחושה שלי היא שאת המשטרה אני לא מעניינת. לא צפור, נפגעת האלימות, אלא
צפור האזרחית. אם אתלונן על משהו קטן ו"לא סקסי" דוגמת פריצה לבית או
גניבת רכב, אני בספק אם מישהו בכלל יגיע. העובדה היא שאם ב2 בלילה חבורה
של ערסים יושבת לי מתחת לחלון וצועקת, לא רק שאני לא ארים טלפון להתלונן,
אני גם לא אתן לנסיך לצעוק עליהם, כי לכו תדעו אם מי אנחנו מתעסקים. אני
לא גאה בפחדנות הזו שלי, אבל אני לא חושבת שיש היום משהו אחר לעשות.
הייתי בניו יורק לא מזמן, ואני פחדנית גדולה למדי. בחושך הרגשתי די בטוחה שם. ברוב המקומות. בארץ אני מרגישה הרבה פחות בטוח (וכן, אני יודעת שזו אמירה פופוליסטית, מה לעשות).
________
עדכון קטן: לפי בקשת LLB ולטובת האנשים שגרים באזור שלי. העבריין שלא ניתן למצוא אותו... חסרה לו אוזן!!!
נו, בטח יש המון כאלה....
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
