צפור מתכווצת

כל מה שרציתי מאבא שלי כל החיים שלי היה שהוא יאהב אותי. זה הכל. זו לא דרישה מוגזמת מדי, נכון?

ניסיתי הכל כדי שהוא יאהב אותי. שתקתי כשהוא הרביץ לי. אפילו בבית החולים לא ספרתי שהוא זה ש"עזר" לברך שלי להתרסק. שתקתי כשהוא נגע בי. שתקתי גם כשהיועצת בבית הספר שאלה אותי מפורשות אם אבא הוא זה שהתעלל בי.

אני כל כך דומה לו, וכל כך מפחדת להיות דומה לו. אני חושבת שבמשפחתי המטורללת אני היחידה שבאמת יכולה להבין אותו, כי אני=הוא, אם כי בצורה אנושית ופחות חולנית (אני מקווה).אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילו. הייתי חצופה מדי, גרועה מדי במתמטיקה, שמנה מדי, מתוסבכת מדי, עקשנית מדי, ואז גם פטרו אותי משירות על סעיף נפשי, והוא, שצה"ל היה ועודנו אחד הדברים היחידים שהוא טוב בו, לא ידע לאן להוליך את הבושה.לא סיימתי תואר פעם ראשונה, לא סיימתי תואר פעם שניה, התאשפזתי. בקיצור, לא הילדה שאתה באמת רוצה, נכון?

אז זהו. שכל כך ניסיתי. ומה שהכי מצחיק, זה שאלי הוא פונה כל פעם בשעת צרה. מגיל 15 אני עובדת לפרנסתי. בגיל 17 הוא ביקש כמה אלפים, כי הוא (שוב) פוטר מהעבודה. נתתי. מעולם לא קיבלתי את זה בחזרה. לפני שנתיים הוא עזב את הבית והלך לגור עם האשה שאיתה היה לו קשר בשנים האחרונות. הוא ביקש את עזרתי כדי לתווך ביני לבין אמא שלי. עזרתי. הייתי הבייביסיטר שלהם בכל תהליך הגירושין (כי ההורים שלי לא מדברים ביניהם בשש השנים האחרונות). חודשיים אחרי שתהליך הגירושים הושלם הוא לקח את אחותי הקטנה לטיול בחו"ל, וכשחזרו לא קנו אף מתנה. אפילו לא אחת קטנה. לפני מספר חודשים התחתנתי. עד היום הוא לא בחר תמונות שהוא רוצה לאלבום שלו.

קלטתי פתאום שאני רותחת מזעם.

את ליל הסדר חגגנו עם משפחתה של אמי. למחרת אנחנו היינו אצל משפחת הנסיך, אחותי עם משפחתו של אבי. היום, חג שני, אמי נסעה לאחי שגר לו מעבר להררי החושך, אחותי עם אבי שוב במשפחתו. ואני עם הנסיך. ועל זה אני רותחת. אבא שלי לא רוצה להיות איתי. כבר כתבתי פה שמשפחתו של אבי ניתקה איתי קשר. והוא הולך אליהם לחג, אז איך הוא רוצה שאהיה איתו בחגים? למה לא להזמין אותנו אליו? למה?

ואני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה קטנה שרק רוצה דברים. ויש בי קול שלועג לתחושות האלה שאומר "כאילו מה חשבת לעצמך, כמה שנים עוד תחכי עד שהפנטזיה הזו תיגמר?", אבל אני באמת באיזשהו מקום רק ילדה קטנה שרוצה שאבא שלה יאהב אותה באמת. לא על תקן שק אגרוף/צרכים חולניים. ויש משהו מאוד כואב, מין בור כזה שלעולם לא מצליח להתמלא, ולא משנה כמה אנשים טובים יש סביבי, כשהורים לא אוהבים. וכן, אני יודעת שעולה גם השאלה למה אני בכלל רוצה להיות איתו בקשר, ואין לי באמת תשובה על זה. כי זה חסר לי, במיוחד בחגים.

עצוב לי עכשיו. וחיבוק מנסיך זה לא בהכרח מספיק תמיד.