מאז הייתי בת חמש, וזה היה לפני הרבה מאוד שנים, אהבתי ללכת לשבוע הספר.
כל השנה הייתי מחכה לשבוע הספר, ואז
הייתי הולכת אליו לפחות פעמיים. פעם עם סבתא, ופעם עם אמא, וחוזרת עם שני
ספרים לפחות. אין, אין כמו להסתובב בין השולחנות העמוסים ספרים בגן הפעמון
בירושלים(לפני שהעבירו את שבוע הספר לכיכר ספרא, ומשם למוזיאון, ומשם
למתחם הרכבת, ועכשיו חוזרים לגן הפעמון). הייתי שואפת את הספרים, מציצה באנשים, והכי הכי בעולם רציתי
להיות מוכרת בשבוע הספר. איזה כיף!!
אני עוד זוכרת את שבוע הספר של כיתה ב' שלי, שבו סבתא שלי קנתה לי את כל ספרי חסמב"ה (תמיד הייתה לי חולשה דווקא
לאהוד השמן, אם לא הייתה כזו אפליה נגד שמנים, הוא היה מפקד חסמב"ה).
ואז הגיעה שנת 1986. אני כבר לא זוכרת
מה עשיתי, ולמה חטפתי עונש, אבל קיבלתי עונש קשה. ההורים אסרו עלי ללכת
לשבוע הספר. בשבילי זה היה סוף העולם
.
אבל לא ילדה שכמותי, שהתאמנה בלהוציא
מפתחות מהדלת כמו ב"חמישיה הסודית", שרצתה להילחם בבריטים כמו ב"חסמב"ה",
ושבאופן כללי חלמה על חברה שתנוהל על ידי ילדים כמו ב"מלך מתיא הראשון"
(רק שאני הייתי קצת יותר קיצונית, ורציתי לכלוא את כל המבוגרים בבתים
מבודדים. הייתה לי תוכנית מפורטת לזה…), תוותר כל כך מהר. וכך הודעתי לאמא
יום אחד שאני הולכת לספריה השכונתית, רוקנתי את כל הקופה העמוסה שהייתה לי
בחדר (דמי כיס), ועליתי על האוטובוס שלא במטרה לחזור, חולמת על מסעות סביב
העולם.
הרחקתי עד תל אביב. ירדתי מהאוטובוס,
קידם אותי משב אוויר לח, חם ומגעיל. קניתי לי ארטיק, והחלטתי שעדיף לעבור
למקום יותר קריר, ונסעתי חזרה לירושלים. כשהגעתי חזרה, כבר התחיל להחשיך,
והאורות מגן הפעמון החלו לקרוץ לי. הסתובבתי בין הדוכנים, והתלבטתי איפה
לישון. אני זוכרת שהתלבטתי אם עדיף לישון בין השיחים, כדי שאף אחד לא יראה
אותי, או על העץ, כדי שאף ג’וק לא יטפס עלי (אני שונאת ג’וקים, עכבישים
וכל דבר קטן ומגעיל).
כבר היה לי ברור איך אני מעבירה פה
שבוע שלם, מתחבאת מכל העולם. נהנתי נורא. זו הייתה ההרפתקה של חיי. מי
צריך הורים בכלל? אני יכולה לבד, אני כבר מספיק גדולה…
ואז כשעמדתי ליד אחד הדוכנים, והסתכלתי
בספר של אסתר שטרייט-וורצל, אני חושבת שזה היה "מכתבים לצופיה" האלמותי,
מישהו לפתע כרך את זרועותיו סביבי. אבא מצא אותי. הסתיימה ההרפתקה הגדולה.
ומאז, כל שנה אני הולכת לשבוע הספר, כמה וכמה פעמים. וכל שנה מתלווה אלי
ילדה קטנה, שחיה לה בעולם של הרפתקאות ותום ילדות.
אגב, מאז כבר עבדתי כמוכרת פעם. זה לא היה כזה שוס. עדיף לקנות ספרים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
