צפור מתכווצת

שמעו ספור (שקראתי ב"ידיעות אחרונות", ב"מוסף לשבת"): מעשה בילדה בת 14 ובמערכת היחסים שלה עם חבר של המשפחה. המשפחה עברה משבר גדול, ולחלל הזה נכנס האדון. זה מתחיל לאט לאט, כמו שזה בדרך כלל מתחיל. נגיעות מקריות כביכול, נשיקות חטופות, ואז זה עובר לדברים אחרים. הילדה הולכת ומתנתקת מהמשפחה, רע לה. היא מתבודדת. היא לא מספרת לאפחד מה עובר עליה, רק ליומן שלה.
את היומן מוצאת אמה, שדואגת לה. היא מעבירה את היומן למשטרה, מתחילה חקירה. המאנייק מועמד לדין.
עד כאן הכל נשמע בסדר, נכון????

אז זהו.
המאנייק מציג בפני בית המשפט אישור רפואי על כך שיש לו סימן היכר על איבר מינו. הילדה לא ציינה זאת כלל בחקירות ובעדות, והשופט זורק אותה מכל המדרגות וקובע שהיא לא מהימנה, כי איך היא לא זכרה פרט כזה חשוב.
ואז יש טוויסט בעלילה. המאנייק תובע את הילדה למשפט אזרחי, על העוול שנעשה לו. למי שלא יודע, במדינת ישראל אין לקורבן זכויות בבית המשפט הפלילי. הספור בבית המשפט הפלילי הוא בין מדינת ישראל לעבריין, ולקורבן אין יותר מדי יצוג מול השופט. בבית הדין האזרחי הספור הוא שונה.
הסניגורים של הילדה דורשים בדיקה של רופא מטעם בית המשפט לעניין איבר מינו של המאנייק. מתברר שסימן ההיכר ה"כה בולט", הוא נקודה קטנה. המאנייק מפסיד בבית המשפט האזרחי.

כל הספור הזה נמשך 14 שנה. הילדה היום היא מבוגרת. אמא. בן אדם. והיא נלחמה על האמת שלה ונצחה, אבל באיזה מחיר? ולמה זה היה צריך להמשך כל כך הרבה זמן?
ומה שהכי מעצבן אותי בזה, זה שהפרקליטות הייתה צריכה לעשות דבר קטן אחד במהלך המשפט, ולא עשתה אותו. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, כל מה שהיא הייתה חייבת לעשות, זה לבקש חוות דעת של רופא מטעמה, דבר שהוא די נפוץ בבתי משפט.

זה משגע אותי, הדברים האלה. אני בטוחה שאף אחד לא עושה את זה בכוונה, אני בטוחה שאין להם כוונה רעה, ושהם לא אשמים שהם מה שנקרא "ראש נצנץ", אבל מעצבן אותי שכל פעם אני מוצאת מחדש את הסיבות למה זה היה נכון לא לפנות למשטרה. 14 שנה!!! היא חיכתה עד שתצא האמת.

כל מה שנותר להגיד זה שכל הכבוד לה ולבני משפחתה שתמכו בה, הלכו איתה כל הדרך, ולחמו עד הסוף. הרבה משפחות נוהגות אחרת (תאמינו לי, אני יודעת...).
ולפרקליטות/ בית המשפט? יש משפט האומר "צדק בלי חכמה הוא בלתי אפשרי".
זה כל כך הכעיס אותי!