צפור מתכווצת

לפני כמה שנים החלטתי לטפל בצורה מעמיקה בצלקות ילדותי, ונכנסתי למסגרת טיפולית.

מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני שונאת להיות בתוך מסגרות, עד כמה אני שונאת שאנשים אומרים לי מה לעשות, ובאופן כללי הייתי אז דרקון זועם ולא החתלתולה הרכה שאני היום.

המטפלת שלי הייתה א`. אהבה ממבט ראשון לא הייתה שם. אפשר לומר שממש לא סבלתי אותה. היא הייתה קרירה, מנוכרת, לא התרגשה משום דבר שאמרתי, ומה שהיה הכי מעצבן: לא משנה כמה אש נשפתי לכיוונה (דרקון, זוכרים?), היא לא ממש נבהלה. אני שונאת אנשים כאלה. מי שמכיר נפגעות גילוי עריות יודע כמה מבחנים אנחנו עושות עד שאנחנו מוכנות לתת אמון, ואני טובה מאוד בלזעזע אנשים. אני לא יכולה לומר שהיא עברה את כל המבחנים בהצלחה (למעשה היא נכשלה בכמה וכמה) אבל זה ממש שיגע אותי שהיא לא נבהלה ממני.

מתוקף המסגרת הנוקשה שטופלתי בה נאלצנו לסבול זו את זו במשך כמה שנים, ועם הזמן, כדרכם של בני אדם, התרגלנו אחת לשניה. היא הכירה לי את אחת הסופרות שאני יותר אוהבת היום ולימדה אותי כמה דברים על עצמי- בעיקר שאני לא כזו מפחידה. היא הייתה אחת מהנשים שליוו אותי בדרך הארוכה שעברתי עם הנסיך שלי, החל מההיכרות וכלה בחופה. אני מקווה שגם אני לימדתי אותה כמהדברים, אבל היא, בדרכה המעצבנת למדי- לא ממש משתפת בצפונות לבה.

לפני כשנה וחצי נפרדו דרכינו, אני עברתי למקום אחר אבל מדי פעם בפעם נפגשנו "למלא פערים".
אנחנו לא בקשר רציף כבר הרבה זמן, אבל הידיעה שמדי פעם אפגש איתה הייתה משהו שהשרה בטחון. מין פגישה עם חברה ותיקה שיודעת עלי הכל, ולא צריך להרחיב בדברים כדי להסביר לה איך אני מרגישה.

אני נפגשת איתה עוד כמה שעות לפגישה אחרונה בהחלט. היא עוזבת את העיר. מתחילה במקום אחר. היא בהריון (כולם בהריון עכשיו. טוב, כמעט כולם). אז היא עוזבת. לא ברור אם יהיה המשך, לא ברור מה יהיה. אבל עצוב.