צפור מתכווצת

הכל התחיל מהרשומה הזו, של אינה, שהחליטה שגם אני יכולה. אמרתי לה שאין מצב. בקושי אני יכולה למצוא שני דברים, אז עשרה?
הבטחתי לה שאשן על זה לילה. ישנתי. עכשיו הגיע הזמן לקיים. רק אלוהים יודע אם אמצא כל כך הרבה...

1. אני אוהבת את העובדה שהמוח שלי הוא ספוג. יותר נכון, הוא מעין חיריה של פרטי טריוויה ושאר דברים שרק אלוהים יודע (וגם זה לא תמיד) איך אני יודעת אותם.

2. אני אוהבת את העובדה שיש לי לב רחום. לא משנה את מי אפגוש (טוב, זה משנה, אבל זה לא העניין עכשיו), אני תמיד מרחמת על המסכנים. ועל חיות. או במילים אחרות אפשר לומר שאני מרחמת על חיות מסכנות.

3. אני אוהבת את העובדה שאני יכולה לבכות מכל שטות קטנה. אני אשמע שיר ואני אבכה, הנסיך יסתכל עלי ואני אבכה. הכי אני אוהבת לבכות בסרטים מצויירים.

4. אני אוהבת את זה שאני תמיד מגוננת על אנשים. תמיד צריכה לשמור עליהם, בעיקר על האנשים שאני הכי אוהבת.

5. אני אוהבת את העובדה שאני כבר לא שותקת. בד"כ. שיש לי דיעה כמעט על כל דבר, ושבד"כ אני גם לא אהסס להשמיע אותה.

6. אני אוהבת את העובדה שאני מתענגת על המילה הכתובה. שאני יכולה להסתובב שבוע עם חיוך ענק על הפרצוף, כי אהבתי צורה/שפה של ספר שקראתי.

7. אני אוהבת את העובדה שאני מצליחה לעשות דברים שחשבתי שלעולם לא אעשה, ע"ע נהיגה ושחיה.

8. אני אוהבת את העובדה שאני לומדת את הגוף שלי, שהגוף שלי קשור אלי ישירות ולא סתם משהו שאני צריכה לחיות איתו. אני אוהבת את התחושות של הגוף שלי, החל מהשטות הכי קטנה וכלה בדברים שהם הרבה הרבה יותר אינטימיים.

9. אני אוהבת את הרומנטיות שבי, הרומנטיות שמתנגשת ישירות בציניות, ובכל זאת מאפשרת לי להמשיך להאמין שישראל זו הבית שלי, שיהיה טוב, שמגיע לי שיאהבו אותי.

10. אני אוהבת את זה שאני באמת מאמינה שמגיע לי שיאהבו אותי לא מתוך רחמים, אלא כי מגיע לי. אני שווה את זה.