הרבה זמן לא כתבתי.
אני כבר לא נמצאת בספירת האינטרנט כל כך הרבה כמו פעם.
החיים (והם טובים, רוב הזמן) מביאים אותי למקומות אחרים, משאירים אותי עסוקה, בלי הרבה זמן למחשבים. זה לא בהכרח רע.
אבל לפעמים צריך גם להקיא החוצה.
הטיפול לא עובד.
כלומר, הוא עובד, אבל לאט לאט.
עברנו שלב- אנחנו עכשיו בשלב ההזרעות. למי שלא יודע מה זה אומר, עושים את החיים פשוטים יותר, ומזריקים את הזרע ישירות לרחם.
ההזרעה הראשונה לא הצליחה. אנחנו עכשיו במחזור השני של הטיפולים.
כבר חודש וכמה ימים אני מקבלת זריקות הורמונליות, ושום דבר לא זז. הזקיק לא רוצה לגדול.
הגוף שלי כבר עייף. אני מרגישה את זה עם כל זריקה, עם כל דקירה.
זה לא בלתי צפוי, אבל הייתי מעדיפה שכשימאס לגוף שלי הוא יגיד "די, תפסיקו להציק לי, אני נכנס להריון".
והוא לא עושה את זה.
הנסיך נסיכותי כתמיד. תומך, ומכיל, וכואב גם הוא. וכל מה שאני רוצה זה להביא לו נסיכון או נסיכונת קטנה. וזה לא קורה.
סיכמנו כבר שבספטמבר אנחנו לוקחים חופש ארוך. לנוח. לתת לגוף להחזיר כוחות. אבל חשבנו שעד ספטמבר נצליח לעשות שני מחזורים, ובינתיים רק אלוהים יודע מתי יגמר המחזור הזה.
זה מעליב, העובדה שהגוף לא משתף פעולה. פעמיים שלוש בשבוע אני נשכבת באולטרסאונד, ושום דבר לא זז. נאדה.
זה כואב, המבט הזה שיש לנסיך בעיניים, כשהוא רואה ששוב כלום לא זז.
זה כואב, כי אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות. חזרתי לדיאטה. אני משתדלת לחשוב מחשבות טובות, אבל זה לא פשוט.
זה כואב, שכל מי שמטפל בי מצהיר שהוא לא מבין איך עוד לא נכנסתי להריון, ואני מרגישה שוב ושוב כמה שאני נכשלת.
סבא שלי נפטר לפני חודש. לא הצלחתי להכנס להריון לפני שהוא נפטר, וזה כואב.
לאחי נולדה תינוקת מקסימה, ואני לא יכולה שלא לסבול מכאב לב כשאני רואה אותה.
קבוצת תמיכה לנשים בטיפולי פוריות תפתח בעיר מגוריי אחרי החגים. אני כל כך מקווה שאני כבר לא אצטרך אותה.
אחרי החגים אנחנו עוברים ל'מגרש של הגדולים'. להפריית מבחנה.
אז היאוש קצת מזדחל, אבל אנחנו עדיין מחזיקים מעמד.
מחצית מאיתנו לפחות. אני קצת פחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
