כשהייתי קטנה חלמתי לרדת לרחוב יום אחד ולהיעלם, אני מניחה שהסיבות לכך מובנות.
חשבתי לעצמי ששום דבר לא יהיה יותר גרוע ממה שקורה. מה יעשו? יאנסו אותי? ירביצו לי?
פעם אחת ניסיתי לברוח, ולא הייתי ממש מוצלחת בזה.
כשרק הגענו לארה"ב, התפרסם ספורה של ג'ייסי דוגארט.
למי שלא מעודכן,
ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.
אבל השנה היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18.
ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים. ואחר כך חשבתי לעצמי שאחרי הכל גם אני הייתי קורבן. נכון שלא נחטפתי. נכון שהייתי בקרב המשפחה שלי, אבל הם היו יותר מתעללים מאשר תומכים. ואחר כך החלטתי, ככה ביני לבין עצמי, שזה בכלל לא העניין. ואי אפשר להשוות. ואסור להשוות. וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו בTV במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה.
58,000.
בארה"ב יש את כל התרבות הזו של לקשור את הילד בחגורה כשיוצאים, וראיתי מגרשי משחקים שלמבוגר אסור להיכנס אליהם אלא אם כן הוא מלווה בילד, ויש מערכת התראה שנקראת "
אמבר" במקרה של חטיפת ילדים (שכמובן קרויה על שם ילדה שנחטפה ונרצחה), ועדיין- 58,000 ילדים נחטפים כל שנה.
יצאתי מהארץ בדיוק אחרי הרצח המזעזע של נועה גולדרינג. בתחילת משפט הרצח של רוז. בדיוק כשהאם המרעיבה עדיין צוחקת על כל העולם. בתחושה קשה שהמשטרה כאן לא עושה יותר, בטח ובטח לא לטובת קורבנות שותקים.
מצד שני, בארה"ב, שבה יש מודעות לא מבוטלת, גם מפשלים. פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.
גם בארץ יש ילדים שנעלמו. הרבה פחות מ58,000.
את רוב הילדים, הקטנים לפחות, מוצאים. רובם נרצחים על ידי בני משפחה. אבל יש כמה ילדים שנעלמו ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. ויש גם נערים ונערות שנעלמו להם, ופעם הייתי אומרת שאין מצב שבארץ יחטפו מישהו, ישאירו אותו בחיים ואיש לא ידע ואיש לא ישמע, אבל היום אני כבר לא כל כך נחרצת.
לכו תדעו.
כשגדלתי קצת, היה קליפ בMTV שדיבר כל כך מהמיית לבי והקרין תוך כדי תמונות של ילדים נעדרים (חלקם ברחו, חלקם נחטפו) ועדיין רציתי כל כך להיות אחת מהם.
שמרו על הילדים. זה כל מה שיש לי להגיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
