צפור מתכווצת

כבר שנים שלא הייתי פה.

אם להודות על האמת, לא באמת חשבתי שאחזור לכאן אי פעם.
אני במקום אחר, כך אמרתי לעצמי, כבר לא שבורה, עדיין דוגרת(רוצה גוזלה קטנה), אבל עם גוזלון קטן בן שנתיים (אוטוטו).
ובכלל, למי יש זמן בכלל להתעסק בבלוגים ובמכאובים כשיש שדון קטן שצריך לרדוף אחריו בכל רחבי הבית????

והנה, אני כאן.

אז מי שלא מכיר אותי מוזמן לקרוא אודות הבלוג, או בהיסטוריה.

על קצה המזלג, וזה ממש בקטנה: אני משוגעת עם קבלות, שורדת גילוי עריות ושאר אלימויות נגד נשים.
אני גם אישה מאושרת היום, אמא גאה, אישה אהובה ולמרבה ההפתעה שמחתי גם נחשקת.

ואני גם שמנה. מאוד.

ולכן התכנסנו כאן היום.

המטרה הרשמית-רשמית: דיאטה. אבל זה יותר מורכב מזה, כמו שאתם בטח יכולים להבין.
המטרה הרשמית: לרזות 30 קילו, מה שיאפשר לי להיכנס להריון יותר בקלות ולהביא עוד תינוק (אני אישית אשמח לבת) לעולם, ולנסיך שלי.

המטרה הלא רשמית: הילדון, שמעתה והלאה יענה לשם "גמד", כבר מתחיל להבין. אני לא רוצה שהוא יתבייש בי כשאבוא לקחת אותו מהגן.

האמצעים: קבוצת הרזייה, תפריט נורמלי והקפדה, הליכות, נסיך שתומך ו... אתם (או לפחות הבלוג).

זה לא הולך להיות פשוט, אבל אני מאמינה משתדלת להאמין בעצמי.

אז...

נתחיל?

אתמול הייתה הפעם הראשונה שבה דיברת איתנו, בדפיקות קטנות שכאלו, מין מורס שכזה.

גוזל שלי, כבר חמישה חודשים אתה חי בתוכי ואני עדיין לא מאמינה שהכל תקין, שאתה שלי. שאתה שלנו.

לפעמים אני תוהה איך אצליח לגדל אותך בכלל. אתה תהיה נסיך קטן, ואני הרי צפור. כבר לא שבורה, אבל עדיין עם צלקת על הכתף.

מצד אחד, יש אנחת רווחה שאתה גוזל, ולא גוזלה (וכן, אני מכירה את כל הסטטיסטיקות ואת כל הסיכונים, ועדיין...). ולא רק בגלל המובן מאליו, אלא בגלל כל הדברים הקטנים מסביב. איזו מין אמא אהיה, אמא שלא באמת יודעת לעשות קוקיות ו/או צמות? אמא שתמיד הייתה טום בוי?

אבל די מהר גיליתי שאתה גוזל. עוד לפני שהרופאים אמרו, אמרתי לנסיך (שדווקא רצה נורא לגדל נסיכה קטנה) שהפעם יש בן.

וכשהרופאה אמרה "יש לו בולבול גדול", הסתובבתי כמו אמא פולניה גאה נפוחת חזה ימים ארוכים.

בן שלי,

אני אוהבת אותך כל כך. מחכה כבר להרגיש בעיטות רציניות. מפנטזת על עיצוב החדר, רבה עם הנסיך בשאלות הרות גורל דוגמת "מיטה לפני או אחרי".

אמא.

איזו מחשבה מפחידה.

מכירים את התחושה הזו שאתם קמים משינה, ופתאום הכל משתנה, ואתם בטוחים שאתם עוד בחלום?

גם אצלי זה כך. נסעתי לחו"ל לסופ"ש. הייתי חייבת להתאוורר קצת אחרי סבב הגיהנום שעברתי.
בדרך משדה התעופה, עצרנו בקופ"ח- לתת את המנה החצי שבועית.
לסמן וי וללכת.
הלכנו לישון.
בצהריים התקשרנו כדי לשמוע מה הלאה.
"מה זאת אומרת? את לא יודעת שאת בהריון?"

מי חשב בכלל??? מי האמין בכלל? (הנסיך טוען שהוא חשב, אבל הוא תמיד היה אופטימי מעצבן ביותר)

אז כן, זו הודעת הריון

כבר שמונה שבועות אנחנו הורים בפוטנציה, והיום העזנו ללכת לבדוק דופק.
אומרים שאם יש דופק, הסיכון פוחת משמעותית.
אומרים שעכשיו אפשר לשמוח.

אבל אפחד לא הכין אותנו לזה שאחרי טיפולי הפוריות יגיע ההריון, ורק עכשיו מותר לנו להתחיל באמת לשמוח.... בזהירות....

 (זו טיוטה, היא תתפרסם מתפרסמת רק אחרי הבדיקה. אמן שתתפרסם. אמן.)