צפור מתכווצת

את א' פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בסביבות גיל 15.5.
הייתי ילדה בודדה, שמנה, מסוכסכת עם עצמה ועם הסביבה. הוא היה מבוגר יותר (הרבה יותר), מבנה גוף חסון, שיער אפור. אוי, כמה שהתאהבתי בו.
היינו ביחד כמעט שנתיים. עד גיל 17.5. בערך.
שנתיים.

אחרי הפעם הראשונה שהוא הרביץ לי, הוא התנצל. אמר ששתה יותר מדי. שלקח טריפ אחד יותר מדי. אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה התירוץ. בתור מתנת התנצלות הוא לקח אותי למלון אחר הצהריים, ופינק אותי עם איזה סרט שרציתי לראות, שמפניה ותותים. לא כל כך קשה לשמח ילדה בת 15.5 ששמחה שסוף סוף מישהו אוהב אותה.

כשהוא התחיל לספר לי על זה שהוא חולק הכל עם החברים שלו, הובכתי. ותבינו איך מוח שעוות אצל ילדה שעברה התעללות מינית עובד, בכלל לא עלתה האפשרות להתנגד. מעולם לא הייתי יפה. מעולם לא הייתי חתיכה אפילו, שנאתי את עצמי כל כך ופתאום, להראות את עצמי לאנשים אחרים, מה פתאום? אבל בלי קשר, קול קטן-קטן לחש לי שגבר שאוהב באמת, סטייל ריצ'ארד גיר את האשה היפה שלו, בחיים לא יבקש דבר כזה.

אז ביקשתי זמן לחשוב, ואחרי שקיבלתי נקע ביד, הוא נסע לו לסיני להתאוורר ממני, ואני ישבתי בבית וחשבתי על זה. אפילו שאלתי שני אנשים מבוגרים שסמכתי עליהן. האחת אמרה לי "טוב, אז עכשיו אני אכיר זונה". והשניה אמרה לי שאולי הגיע הזמן לפנות למשטרה. שתיהן, אגב, היו מהממסד החינוכי.
זה היה באמצע י"א. אחרי שנה של מכות, ומין, שאולי לא היה מוגדר אונס, אבל בהחלט לא תמיד היה ממש מרצון.

החלטתי לעזוב אותו. באמת. באמת באמת.
אבל הוא כל כך אוהב אותי. ככה הוא אמר לי בטלפון. שהלב שלו כואב כשאני לא לידו. שהוא אוהב אותי. שכשאהיה בת 18 הוא יברח איתי לחו"ל, יקח אותי מהאבא הבנזונה שלי ומאשתו הכונפה. אז איך אני יכולה לוותר עליו?

אז נשארתי איתו. והסכמתי לעשות כמה דברים שלא עשיתי קודם. לא שכבתי עם החבר שלו. אבל כמעט.
העיקר שהוא יהיה מאושר.
והוא היה.
וזה החזיק מעמד.
כמעט.

ספטמבר. תחילת י"ב. אני נרגשת, כי עוד חודש, טיפה אחרי סוכות, יש טיול שנתי לאילת. ארבעה ימים. והוא הבטיח שיזמין סוויטה במלון מפואר, ושניפגש. וברור שאני אבריז מהטיול, זו בכלל לא השאלה.
אבל הוא רוצה משהו בתמורה. הוא רוצה שאשכב עם שני חברים שלו. ממש אשכב.
אני מסרבת.
אני מתחננת שיוותר.
"אם את לא מסכימה, את לא אוהבת אותי...".

אבל אני כל כך אוהבת אותו, עד שאני מקדישה לו שיר, בתוכנית לילה שהוא אוהב "stand by your man"...
הוא מתקשר. אוהב אותי. מוכן לתת לי צ'אנס.
אני מזמינה אותו אלי הביתה. כל המשפחה נוסעת לכמה ימים בסוכות. הוא יוכל לישון איתי לילה שלם. הוא יוכל למצוא תירוץ לאשתו המפגרת.
"אבל יש לי תנאי".

הפעם אני לא מוכנה. המטפלת שלי, שידעה מה הוא רוצה, מאיימת במשטרה. מאיימת שתספר להורים. אומרת שזה לא חוקי. שזו התעללות.
אסור לי להגיע למשטרה, כי דברים יכולים להתגלות. זה אסור.
אני מסרבת.
"אז זה הסוף" הוא אומר לי "יא חתיכת ###, כמה השקעתי ואהבתי אותך".
זה הסוף.


יומיים אחרי זה, אני לבד בבית. המשפחה שלי נסעה. דפיקה. הוא בדלת "התגעגעת?"
אני מרגישה את הלב שלי דופק. חזק. רואה אותו תופס אותי, ומאבדת הכרה.
כשאני מתעוררת, זה כבר מאוחר מדי. אני שבויה. זה יימשך כמה שעות.
ישאיר לא מעט צלקות, לא רק נפשיות.
באחת ההפסקות, רצתי לאמבטיה, חיפשתי משהו- סכין, חגורה, משהו להרוג את עצמי.
הוא צחק "כאילו שאת מסוגלת. אם אני ארצה, אני אהרוג אותך".
הוא לא הרג. ואני, כשכבר ניסיתי, לא הצלחתי.

ימים אחרי, הגיע הטיול השנתי. המטפלת והיועצת מחליטות לערב משטרה אחרי הטיול השנתי. שיהיה לי פסק זמן בטוח ושמח מחוץ לטווח הסכנה. לי כבר לא אכפת מכלום. הרי הוא יתפוס אותי בכל מקרה.

בערב הטיול, הוא מתקשר. אומר שהתגעגע. שאני חייבת לבוא לראות אותו במלון שקבענו, כי יש לו תמונות. שאני לא אעז לא לבוא, כי הוא יוכל לתפוס אותי תמיד.
אז הלכתי. כמו טעטעלה הלכתי.

נפגשנו בלובי. הוא חיבק ונישק. היה שם שבריר של שניה, שברירון, שהאמנתי שהוא מתגעגע. שהוא באמת אוהב. הרי ככה אוהבים אנשים כמוני. ואף אחד אחר לא יאהב אותי, נכון?
הוא ביקש שנעלה לחדר.
וזה לא שלא ידעתי מה הולך לקרות. אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק איפה נמצאת הסכנה, ותמיד נכנסת אליה.
עלינו לחדר.
חיכו שם עוד שניים.
הרגשתי קטנה כל כך. לפחות הם נתנו לי לשתות לפני. תוך כדי. אחרי. לפחות הם כמעט לא הרביצו. לפחות.
"אף אחד לא יאמין לך אם תספרי, יא זבל".
צודק.

יומיים אחרי, כשעוד סימן הסיגריה על הירך, והמכות היבשות, וכשעוד כל כך כואב, בלעתי כדורים.
והוא שוב צדק, לא הצלחתי למות.

והוא שוב צדק, לא האמינו לי.
המטפלת החדשה שלי (כבר הייתי "גדולה מדי" למטפלת הראשונה) תהתה איך יכול להיות שדיממתי, אם לא הייתי בתולה.

וכשהוא התחיל לנסוע ליד בית הספר שלי, עוצר לידי ופוקד עלי לבוא איתו, עליתי. בטח שעליתי.
קיוויתי שהפעם הוא באמת יהרוג אותי. אבל יש לא מעט דרכים להרוג בן אדם, מסתבר.

לא נסענו הרבה. עשר דקות. חיים שלמים.
הם היו הרבה יותר הפעם. חמישה. והוא. "זונה, מה שלא נותנים באהבה לוקחים בכח".
שיקחו, שלא יקחו, כאילו זה משנה מה אני אומרת בכלל.
לקחו. בטח שלקחו.

חברה הלכה ליועצת. אמרה שהיא מפחדת שמשהו נורא קרה.
סיפרתי. בטח שסיפרתי. פחדתי. כאב לי הגוף. דיממתי ימים.
(אחרי זמן התברר, שהייתה הפלה)
לא הסכמתי משטרה. לא הסכמתי רופאים. לא הסכמתי לספר. כלום.

המטפלות הזמינו את ההורים לשיחה: "לא בטוח שזה אמיתי. אבל גם אם לא, זו זעקה לעזרה".
בטח זעקה. עד היום אני זועקת לפעמים.

בשביל הילדה ההיא, בת ה-13 מלפני כמה ימים. בשביל בת ה-15 מהיום, שאף אחד לא מבין איך לא שמו לב. בשביל כל הילדות, שאף אחד לא רואה.

שתדעו לכן, וגם לכם, יש עם מי לדבר. צלצלו 1202 לנשים, 1203 לגברים.
זה קשה, אבל זה אפשרי. באמת.

כשהייתי קטנה חלמתי לרדת לרחוב יום אחד ולהיעלם, אני מניחה שהסיבות לכך מובנות.

חשבתי לעצמי ששום דבר לא יהיה יותר גרוע ממה שקורה. מה יעשו? יאנסו אותי? ירביצו לי?

פעם אחת ניסיתי לברוח, ולא הייתי ממש מוצלחת בזה.

כשרק הגענו לארה"ב, התפרסם ספורה של ג'ייסי דוגארט.

                                                                                                                                                                          

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.

היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.

רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.

שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

 

אבל השנה היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.

בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18.

 

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים. ואחר כך חשבתי לעצמי שאחרי הכל גם אני הייתי קורבן. נכון שלא נחטפתי. נכון שהייתי בקרב המשפחה שלי, אבל הם היו יותר מתעללים מאשר תומכים. ואחר כך החלטתי, ככה ביני לבין עצמי, שזה בכלל לא העניין. ואי אפשר להשוות. ואסור להשוות. וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.

כמה רוע יש.

בארה"ב, אמרו בTV במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה.

בארה"ב יש את כל התרבות הזו של לקשור את הילד בחגורה כשיוצאים, וראיתי מגרשי משחקים שלמבוגר אסור להיכנס אליהם אלא אם כן הוא מלווה בילד, ויש מערכת התראה שנקראת "אמבר" במקרה של חטיפת ילדים (שכמובן קרויה על שם ילדה שנחטפה ונרצחה), ועדיין- 58,000 ילדים נחטפים כל שנה.

 

יצאתי מהארץ בדיוק אחרי הרצח המזעזע של נועה גולדרינג. בתחילת משפט הרצח של רוז. בדיוק כשהאם המרעיבה עדיין צוחקת על כל העולם. בתחושה קשה שהמשטרה כאן לא עושה יותר, בטח ובטח לא לטובת קורבנות שותקים.

מצד שני, בארה"ב, שבה יש מודעות לא מבוטלת, גם מפשלים. פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

גם בארץ יש ילדים שנעלמו. הרבה פחות מ58,000.

את רוב הילדים, הקטנים לפחות, מוצאים. רובם נרצחים על ידי בני משפחה. אבל יש כמה ילדים שנעלמו ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם. ויש גם נערים ונערות שנעלמו להם, ופעם הייתי אומרת שאין מצב שבארץ יחטפו מישהו, ישאירו אותו בחיים ואיש לא ידע ואיש לא ישמע, אבל היום אני כבר לא כל כך נחרצת.

 

לכו תדעו.

אולי יום אחד ימצאו ככה את הילדה (כבר לא) אלכסנדרה ברנדט, את עדי יעקובי, אנדרי בזרוצקו או את רוזי רוזנס.

 

כשגדלתי קצת, היה קליפ בMTV שדיבר כל כך מהמיית לבי והקרין תוך כדי תמונות של ילדים נעדרים (חלקם ברחו, חלקם נחטפו) ועדיין רציתי כל כך להיות אחת מהם.

run away train של להקת Soul Asylum

 

שמרו על הילדים. זה כל מה שיש לי להגיד.